בהפגנות המחאה הגדולות ששוטפות את ארצנו בשבועות האחרונים בולטת נוכחותם של ילדים ופעוטות. מעבר לכך שהבאתם נובעת מרצון הוריהם להעביר באופן זה את המסרים והדרישות של המאבק, אפשר להניח שלפחות חלקם רואים בכך הזדמנות גם להעניק לילדיהם שיעור קצר בהשתתפות אזרחית.
ברוח זו, של המחאה החברתית וחינוך הילדים לאזרחות אקטיביסטית, ברצוני להמליץ על ספר שמכוון לבני הנוער ועוסק בדמות המרשימה ביותר של מחאה - מהטמה (מוהנדס) גנדי.
הספר, השני בסדרה מאת תמר ורטה-זהבי (הראשון הביא את סיפורו של מרטין לותר קינג ג'וניור), מביא בלשון וסגנון המתאימים לבני העשרה את נקודות הציון החשובות בחייו של המנהיג ההודי, שפעל לקידום עצמאותה של המדינה עתירת האוכלוסין בדרך לא אלימה. כשספר כזה פונה למבוגרים, הוא זוכה להגדרה "ביוגרפיה", אבל בגרסה קלילה וקליטה באורך של 135 עמודים, הוא בהחלט מתאים להגדרה שמתוארת על כריכתו "סיפור חייו של מהטמה (מוהנדס) גנדי".
אולי הדבר יפתיע, אבל אף שהספר מכוון לבני נוער, הוא בהחלט יכול ללמד ולגלות פרטים על תקופות מוכרות פחות בחייו של גנדי, מחוויות שעבר בעת שלמד משפטים בבריטניה, דרך עיצוב השקפת עולמו והפיכתו למנהיג חברתי בתקופתו הארוכה בדרום אפריקה וכלה בפרישתו (הזמנית אך הארוכה) מהמאבק כשזה הפך לאלים.
אפשר לומר שדרכו של גנדי הייתה נאיבית למדי. היא הצליחה באמצעות הפקה עצמית של בגדים ומלח, לסחוף אחריה מיליונים ולהביא לסופו של הקולוניאליזם הבריטי בחצי האי ההודי, אבל הרבה פחות בתחומים אחרים, כמו המאמץ הגדול לשמור על האחדות בין המוסלמים וההינדים והניסיון לשכנע את מנהיגה של גרמניה הנאצית, אדולף היטלר, לאמץ כמותו את דרך המאבק הלא אלימה.
מגנדי ניתן ללמוד על החשיבות והאומץ הראוי לגלות במאבק למען צדק, ערך שחל פיחות במעמדו בישראל בעשורים האחרונים, לפחות עד החודש האחרון. האומץ של גנדי התבטא לא רק במאבק נגד הבריטים, אלא אף בכך שיצא כנגד בעיות עמוקות שנמצאות בלב אורח החיים ההינדי, כמו תרבות הקסטות האכזרית.
גנדי, שלא הצליח לשכנע את מפלגתו לאמץ את הקו הזה, בוודאי היה שמח לראות כיצד לפני 14 שנה נבחר אחד מקסטת הטמאים לתפקיד נשיא הודו. אולי יותר מהכל, גדולתו של גנדי היא בכך שהוא עוזר לראות שלפעמים גם הנאיביות יכולה לנחול ניצחונות מזהירים.
גנדי, מאת תמר ורטה-זהבי, הוצאת "עם עובד", 135 עמ'.