על העוצמה של מחאת האוהלים בשלושת השבועות האחרונים אין עוררין. זו מחאה שהחלה במספר אוהלים בשדרות רוטשילד בת"א בעניין יוקר שכר הדירה ומחירי הדירות, והתפתחה עד להפגנת ענק של כ-300 אלף אנשים במוצאי השבת האחרונה שדורשים הוזלת יוקר המחיה בישראל, שינוי מדיניות של הממשלה, ובעיקר דרישה ל"צדק חברתי".
בימים האחרונים מתפרסם מכתב שכתב למפגינים הסוציולוג וההיסטוריון פרופ' עוז אלמוג, תחת הכותרת "חטאים שעליהם לא שמעתם באוהלי המחאה". המאמר של אלמוג הופיע בפייסבוק שלו, והוא מועבר מיד ליד ברשתות החברתיות ובמיילים.
להלן תוכן המאמר של אלמוג, כפי שהופיע במקור:
אני, ומן הסתם עוד אלפים רבים במדינת ישראל, מתבוננים במחאת הצעירים שהתפשטה ברחבי הארץ ברגשות מעורבים. מצד אחד הועלו לא מעט טיעונים וטענות נכונים, בעיקר בכל הנוגע לדיור בר-השגה וגובה המחירים הכללי במשק. מעודד גם לראות מחאה ציבורית רחבה שמעבירה מסר חשוב: "אנחנו לא שפוטים שלכם".
מצד שני, הן המוחים והן התקשורת לא מציגים את התמונה המלאה. הם ממעיטים בתיאור השיפור הכללי ברמת החיים בישראל ובאיכותם (בעיקר בהשוואה לעבר ולמדינות אחרות). מעל לכל רועמת השתיקה אודות מערכת הערכים וסגנון החיים של אלה התוקפים את הממשלה בשם הצדק והמוסר.
אני מזדהה עם חלק גדול של המחאה, אבל באופן פרדוכסלי קשה לי להזדהות עם המוחים. כשאני מתבונן אחורה על חיי כצעיר, על ציפיותיי וערכי כשהייתי בגילם הממוצע של יוזמי המחאה - הדבר הראשון שעולה לי בראש זו המחשבה הכעוסה הבאה: אתם לא מגיעים למאבק הזה בידיים נקיות.
אנסה לנסח את מה שרבים, "קשישים" כמוני, היו רוצים לומר לאותם צעירים, ובגלל הספין והתקינות הפוליטית חוששים לומר: מי שרכושן ורואה בכסף ערך עליון, שלא יתפלא אם סוחטים גם אותו ומנצלים את תמימותו. אלה כללי המשחק שאותו אתם משחקים כאן בחדווה. מי שבוחר במנהיגות שמוכרת בעיקר מילים ותדמיות, שלא יתפלא שלא סופרים אותו אחרי הבחירות. שכדי להצליח ולהתבסס צריך לעבוד קשה ולהצטמצם, כמו שעשו הרוב בדורות הקודמים (נתונים שנאספו מראים שהדור הצעיר בארצות המערב לא חוסך כמו הוריו). שאי אפשר לחיות רק בהווה בלי לחשוב על המחר כי "יהיה בסדר" ונאכל את הירושות. שגם הכסף, החסכונות והתמיכה הנפשית של ההורים יגמרו מתישהו ושיום אחד ילדים צריכים להתבגר ולדאוג לעצמם.
בזבוז בחסות העדר, הפינוק והצביעות
אלמוג ממשיך: שחתונה גרנדיוזית (שבמקרים רבים מגיעה לעשירית ויותר ממחיר דירה) עם אלף מנות, פרחים, מלמלות ומוזמנים היא בזבוז בחסות העדר, הפינוק והצביעות. שתואר אקדמי אינו מבטיח בהכרח חיים מסודרים ומאושרים, ושסקרנות, חריצות ולויאליות יותר חשובות להצלחה המקצועית מ-CV מנופח.
שאין תורה נקנית אלא בייסורים, ולא בייסורים מהסוג של "מה אלבש מחר או לאיזה בר כדאי לצאת היום". שלא צריך לקפוץ ישר לחמישה חדרים בסביוני פלברה, ושרצוי לקנות דירה צנועה (אפשר גם יד שניה ושלישית) עם יכולות כלכליות ריאליות ולא עם משכנתא כבדה שבלתי אפשרי לכסות. שאוברדרפט גדול וקבוע זה דבר לא מוסרי וגם לא רציונאלי, ממש כמו הימורים גדולים וקבועים בקזינו.
שהטיול למזרח הרחוק ולדרום אמריקה בסוף נגמר. שרוב הסטרטאפיסטים אינם מיליונרים, שעבודה בהיי-טק היא לא בדיוק משחק מחשב, ושרק מתי מעט מצליחים להמציא גלגלים ולהביא את המכה. שכוכבים לא נולדים ביום ולא ביומיים ושלאהבת ההמון ול'סלבס' יש חיי מדף קצרים.
שאין אהבה רומנטית ממבט ראשון, כי בזוגיות (מילה חדשה) נחוץ גם מבט שני ושלישי. באופן כללי רצוי להביט לא רק במראה, לא רק במסך האייפון והמחשב הנייד ולא רק בחלונות ראווה. שיציבות חשובה לאין ערוך יותר מריגושים, וחברות יותר מסטוצים. שהחיים בתל אביב יקרים מדי, שתל אביב אינה ניו יורק ושניו יורק גם היא בעיקר תדמית אמריקאית.
שרצוי לברך ולהודות על מה שיש לך (גם על דברים שנראים מובנים מאליהם) ולא לחפש כל הזמן מה עוד אפשר להשיג ואת מה ואת מי כדאי להחליף. שבריאות בת-השגה חשובה יותר מדיור בר-השגה...
נסו לפרסם את הדברים הללו בתקשורת ותראו מבול של נאצות, שמשקפות את הצביעות סביב גל המחאה האחרון. זו צביעות של אנשים שבטוחים שחליפין הוגן הוא חליפין חד צדדי. זו צביעות של אנשים שבאים בהאשמות ובתביעות לכל העולם ורק לא אל עצמם. זו צביעות של אנשים שמצמצמים את הדיון החברתי לעלויות והטבות ולא שואלים את השאלות האמיתיות אודות מערכת הערכים הכוללת שהשתלטה על החברה הישראלית ואודות צדק חברתי אמיתי בעידן הגלובלי.
כשהצעירים יקראו למהפכה בתפישת העולם האגואיסטית, ההדוניסטית והאסקפיסטית, אני אקים אוהל לצידם בכיכר העיר ואשכב על הכביש.