הלל טוביאס, מרכז המשק של קיבוץ יהל, מדלג ברגל קלה בין הפיגומים. הוא צנום, חובש כיפה, ו-30 השנה שבהן הוא חי בערבה לא הקהו את המבטא האנגלוסקסי הכבד שלו וגם לא נטלו הרבה מבהירות עורו. בנעוריו הרחוקים בסיפוינט בקייפטאון, הוא היה ממקימי הסניף הדרום-אפריקאי של נצ"ר, נוער ציוני רפורמי. השילוב בין ההתיישבות הכמעט חלוצית במדבר הצחיח והעבודה החקלאית לצד יצירת קהילה שכולה יהדות מתקדמת, קסם לו והלהיב אותו, והוא הצטרף למה שהיה אז הקיבוץ הרפורמי הראשון עלי אדמות (מאז נוסף אליו גם קיבוץ לוטן).
עכשיו הוא משמש באותו הלהט כמשווק נלהב של ההימור הנדל"ני הגדול של הקיבוץ: קומפלקס ענק ורחב ידיים בסגנון חאן מרוקאי, בתוך פארק דקלים גדול, עם אגם מלאכותי וחנויות ושוקי איכרים ואמנים וקירות טיפוס ושאר דברים הגורמים לילדים לצרוח בחדווה.
"הפרויקט הזה הוא חלום על תיירות במדבר", הוא מתלהב. "הנה", הוא מצביע, "האגם המלאכותי כבר חפור. ופה יהיו המסעדות והחנויות, וכאן הטיילת האדירה שמפל דקיק כווילון של טיפות מים זעירות יטפטף מעליה בימים החמים וייתן תחושה של קרירות מסוימת באמצע הלהט חסר הרחם שבחוץ".
זהו פרויקט בקנה-מידה כמעט מגלומני לקיבוץ הקטן והצנוע, 65 חברים, גילם הממוצע 50, חלקם בכיפה וחלקם לא, חלקם נוסעים בשבת וחלקם לא - כל אחד לפי הפרשנות האישית שלו ליהדותו. בעזרת הון עצמי, מינוף בנקאי ("ההלוואה בשלבי אישור אחרונים") ותרומה משמעותית מקרן קיימת העולמית, גייסו 20 מיליון שקלים והלכו על נווה המדבר שלהם, שייקרא "פרדיסו בערבה".
כאשר נשאל טוביאס איך ידורו בכפיפה אחת מטיילי הדרך לאילת ("ננסה להסביר להם שבדלי סיגריות ומי האגם לא עושים טוב אחד לשני", חוזה טוביאס את הנולד), והקרטינג ושאר שלל מתקני ההפעלה, לצד בית הכנסת והשיעורים שמעביר הרב המקומי - ובית המדרש הפועל במקום ורוח הטוהר האידיאולוגי שהביאה את המתיישבים למקום - הוא מסביר בלהט שכאשר קשה יותר ויותר להתפרנס מחקלאות, ההתפשרות על אורח החיים היא הדרך היחידה שלהם להמשיך לעשות את מה שהם מאמינים בו, כלומר לחיות כאן בערבה.
הימים שבהם רבה תנועת המטיילים על הכביש ומצפים בהם למספר המבקרים הגדול ביותר הם ראשון וחמישי, וגם שישי ושבת. טוביאס, המגדיר עצמו "דוס לא קטן", שייך למחמירים יותר בענייני שבת בקיבוץ. איך זה מתיישב יחד? "אין לי בעיה עם זה. אני לא נוסע בשבת, אבל עם ישראל נוסע בשבת והיישוב גם צריך לשרוד. זה השבר הלא פשוט בקיום היישוב וקיום המצוות ואורח החיים הרצוי ביותר. אתה כל הזמן מתפשר כדי להתקיים".
להחזיר את דור הביניים
קיבוץ יהל, 65 קילומטרים מאילת, הוקם בשנת 1977 על-ידי התק"ם והתנועה ליהדות מתקדמת. הקמתו סימלה את הפיכתה של התנועה הרפורמית לתנועה ציונית, ועוררה סערות פוליטיות לא פשוטות בין חברי התנועה האמריקאים. "הקיבוץ קם כדי לתת תשובה לחיים יהודיים מתחדשים", מסביר טוביאס. "עסקנו הרבה בחלק היהודי של חיינו כאן בתקופה הראשונה. שאלות כמו מה עושים בחלב שחולבים בשבת". "אנחנו באותו זמן עסקנו בחקלאות", מקניט אותו בחיוך אמנון שמעוני, המנהל העסקי של המיזם.
מה שחסר בעיקר בקיבוץ זה דור ביניים. חברי הקיבוץ הגיעו די במקביל לגיל העמידה, וילדיהם עדיין צעירים מכדי לקבוע אם יחזרו למשק או לא. בנו הבכור של טוביאס הכיר במשק צעירה אוסטרלית שבאה לכמה חודשי ציונות מטעם תנועת נצ"ר, אבל במקום שהיא תעשה עלייה, הוא עבר לאוסטרליה הרחוקה. בנו יאיר גר במשק, ויש עוד שני בנים בצבא ומיד אחרי צבא. שמעוני משוכנע שלפחות אחת משלוש בנותיו תשוב. כיום, 35 משפחות גרות בשכירות במקום ולהן ילדים בגיל הרך, אבל אין שכבת גיל קבועה של בני 40-30, גן הילדים נסגר ובני עשרה אינם בנמצא כאן.
חברי הקיבוץ הבינו שאי-אפשר לקיים קהילה קטנה כל-כך במקום מרוחק כל-כך, וליד שער הקיבוץ לא ניצב תור של אנשים שרוצים להצטרף לקיבוץ כפי שהוא. הפארק הוא חלק מתוכנית רחבה יותר, להפוך את היישוב לקהילה גדולה בהרבה; למעשה להכפיל את גודלה, בדרך של הרחבה קהילתית. הדרך היחידה לעשות זאת היא לספק מקומות עבודה לאנשים, וזאת במסגרת תוכנית להפוך את יהל לכפר תיירות, תוכנית שבה תומכים הן משרד החקלאות והן משרד התיירות. אמנם יש היום ביהל 44 צימרים, אבל במצב הנוכחי, כאשר כל מה שיש להציע זו הבריכה הקיבוצית וכמובן הנוף והטיולים בסביבה, התפוסה חלקית ביותר. ביום חם של אוגוסט נראית שדירת הצימרים דוממת ועגומה למדי.
כמה משוכרי הבתים כבר נרשמו להרחבה, שתבוצע בשלושה שלבים. כאשר יגיע מספר המתקבלים ל-17, מקווים להתחיל בעבודות. המטרה להגיע בתום התהליך ל-57 בתים. גם זה סיכון שלוקח על עצמו הקיבוץ. זה שנתיים משרד השיכון אינו מממן את עבודות הפיתוח מראש, אלא מעניק למשתכן 60 אלף שקלים (כשליש ממחיר חצי דונם מפותח), ואם הקיבוץ לא יצליח למצוא משתכנים, ההפסד כולו שלו. גם מינהל מקרקעי ישראל ניער ידיו משיווק היחידות. "המינהל זה גוף עסקי שחושב רק על כסף", אומר שמעוני, "ולכן הוא מעדיף לשווק במקומות שאין בעיה לעשות זאת".
וכך, תחושתם של אנשי יהל היא שאוהל קיומם נוטה כעת על הצלחת הפארק, שאם יעלה יפה יורחב בהמשך למלון לא קטן (מאתיים חדרים), ולעוד כל מיני דברים שעדיין אין הם מפרטים. בזה השקיעו את הונם ואף אשראי לא קטן במונחים מקומיים. חמש שנים עובד טוביאס על הפרויקט הזה. בדרך גייסו את יואב איגרא, שנתן את הקו העיצובי הראשוני למקום, ואת דני בר-קמא האדריכל שתכנן, וכמובן מה היו עושים בלי קק"ל, שמעוניינים מאוד בפארק בדרך לאילת ושמחו לעזור. לדבריהם, היה רק חבר קיבוץ אחד שהתנגד, חשש מהסיכון הכלכלי.
אבל אין להקל ראש בסיכון. בדרך כלל, נהגים בדרך לאילת וממנה מתכננים לעצור רק במקום אחד על כביש הערבה, ולצד יטבתה הידועה יש ארומה בחצבה, מקדונלדס בעין יהב והפונדק של כושי רימון. לא מעט עסקים ניסו להרים בצד הדרך מסעדות או בתי קפה שיצאו נשכרים מהצורך לחלץ עצמות, להשתמש בשירותים ולשתות או לאכול, ונסגרו.
"מאילת ועד סדום", אומר טוביאס, "אין מקומות לבילוי ולהפסקה. כל המקומות מבוססים על מקום שנמצא ממש על הכביש, עם חניון לוהט. אנחנו מציעים רוגע, אנטיתזה לכביש הסואן, נאות מדבר". שמעוני מפרט כי ידאג להכנסת מותגים כגון רשת קפה וגלידריה ידועות לצד מסעדות וחנויות של מוצרי ים המלח. ניכר שהם מאמינים מאוד בפרויקט, גם השכירות המתוכננת - 250-200 שקלים למטר רבוע - אינה זולה במונחים מקומיים, ומשקפת את תפיסתם כי גם הזכיינים יכירו באיכותו של המקום. "חמישה מיליון איש עוברים בכביש הערבה מדי שנה", אומר שמעוני, "אני בטוח שמיליון מהם ייכנסו לכאן".
הקיבוץ מופרט ב-70%
טוביאס ושמעוני מסמלים היטב את התמהיל האנושי הראשוני של המקום - חצי "תוצרת חו"ל", בעיקר ממדינות דוברות אנגלית, וחצי ישראלים. בעוד שטוביאס, 56, הגיע מדרום אפריקה ב-1980, שמעוני היה תלמיד בכפר הנוער בן-שמן. רב הכפר השתייך לתנועה הרפורמית, היה פעיל מאוד בהקמת יהל, ועודד את צאן מרעיתו להצטרף לגרעיני הנח"ל שם.
המשתתף השלישי בפגישה שלנו, יוסי עמיאל, 47, שאחראי על שיווק ההרחבה של יהל, הצטרף ב-1982 בגרעין של הנוער העובד והלומד שהופנה ליהל באופן חריג כיוון שבאותה שנה הוקם הקיבוץ השני של התנועה, לוטן, והגרעין הרפורמי הופנה אליו. "בכלל הייתי אנטי יהדות רפורמית", הוא משחזר. אבל עם הזמן התרגל, וגם ההורים המסורתיים שלו נהנו מטקסי בת המצווה של בנותיו. הוא נשוי לבת גרעין שלו, יעל, האחראית על הנוי, שמסתובבת בחוץ בכובע רחב שוליים ועודרת כתף אל כתף עם פיליפיני צנום.
ההתלהבות הראשונית שליוותה את הקמת הקיבוץ התנפצה שוב ושוב אל קשיי המציאות. טוביאס עוד זוכר כיצד שתלו מלונים - זחלו על ארבע ובאצבע טמנו גרעיני מלון ברווחים שווים, ונכשלו. החקלאות הייתה כישלון מתמיד. בדיעבד התברר כי הבעיה הייתה באיכות המים שקיבלו ממקורות, שבשל תקלה במסננים היו מעורבים בחצץ ובברזל. הברזל התחמצן וסתם את הטפטפות. "הסוכנות היהודית כיסתה את חובותינו באופן חוזר ונשנה", נזכרים השלושה.
בשנת 1989 התגלתה הבעיה, הקיבוץ תבע את מקורות. התביעה הניבה פיצויים, אבל בעיקר הניעה את מקורות לשפר את מערכות הסינון שלה והמים השתפרו פלאים. אלא שעד אז חווה הקיבוץ כישלונות, וחלק מהחברים חדל להאמין בקיבוץ. אמנם הסוכנות הסדירה את חובם, אבל במהלך ארבע שנים, שליש מ-84 החברים עזבו. הם היו אז בני 30 פלוס, עם ילדים קטנים, ואמרו שהצלחה כלכלית כבר לא תהיה כאן והם צריכים עתיד לילדים שלהם. "כשל המים הביא גם משבר חברתי", הם משחזרים. "גם התנועה הקיבוצית סברה שהקיבוץ לא ישרוד; כך שמענו מהם בדיעבד", אומר עמיאל.
החבורה שנשארה הייתה מפוכחת. "זה היה סוג של תהליך התבגרות", כך עמיאל. "הבנו שלא הסוכנות ולא התנועה הקיבוצית יכולות לפתור לנו את הבעיות. שאנחנו צריכים לנהל בעצמנו". במסגרת הניהול העצמי הבינו, למשל, שמה שנהוג בתנועה הקיבוצית - מחסן בגדים עם מחסנאית שקונה לחברים חולצות כחולות ומכבסה משותפת - מאוד לא יעיל כלכלית. לכן הכניסו מכונות כביסה לבתים. זו הייתה אחת משורה של הפרטות שלדבריהם שמרו עליהם כלכלית. הם הסדירו את השכר ואת הפנסיה של החברים, הרבה לפני קיבוצים אחרים. אחר כך הבינו שאם רוצים להמשיך לשמור על החברים שם, קשה לדרוש מהם להמשיך להתגורר עם משפחותיהם בבתים של שישים מטרים רבועים, והרחיבו את הבתים.
הקיבוץ מופרט ב-70%, כלומר יש מערכת של סבסוד לשירותים כגון בריאות וחינוך, וערבות הדדית הגורמת לכך שלא יהיה חבר שלא גומר את החודש. הקהילתיות נבנית פחות על שותפות כלכלית ויותר על החגים, שיעורי התורה והרוח המקומית. אף אחד לא יעשה ברביקיו בשבת בחצר, אבל אם שכן יתלה כביסה בשבת, הדבר לא יעלה לאסיפת חברים סוערת.
חקלאות? "קודם צריך להתפרנס"
נשמת הקיבוץ עודנה חקלאית. מגדלים תמרים וגידולי שדה ופומלות, אבל אלה, הם אומרים, ענפי חקלאות עניים. "משרד החקלאות", הם מוסיפים, "נסוג בכל שנה יותר מתמיכה ומהדרכה בחקלאות, כי הדבר החשוב ביותר לאוצר הוא להקטין את ההוצאה הממשלתית". יש גם דיר, ובשלב מסוים ניסו לגדל כבשים לבשר, אבל היבוא והתחרות גרמו למחיר בשר הכבש להיות נמוך יחסית, והצורך בהובלות יקרות לא עזר. "המרחק הרג לנו את כל המרווחים", מסביר שמעוני מדוע נותר הדיר לתצרוכת מקומית בלבד.
מקור רווח חקלאי נאה יותר, לפחות כיום, הוא הרפת, 3.1 מיליון ליטרים בשנה, "במגמת ירידה", מתלונן טוביאס, "עכשיו מורידים לנו גם את המחיר לליטר וגם את המכסה". אף על פי כן, הוא איננו מתאפק ולוקח אותנו לסיור בגאווה המקומית - ניסוי שעורך הרפתן מארק כהן. הוא השתמש בטכנולוגיה הנהוגה בלולים ופרס סככה מקוררת הפועלת על שילוב של מאווררים וטפטוף מים מעל אחת הרפתות. וכך, בעוד הפרות ברפתות האחרות עומדות ובוטשות בעצבנות בעודן סובלות מהחום שיכול להגיע עד 42 מעלות, מתחת לסככה הטמפרטורה נמוכה ב-14 מעלות.
הפרות בסככה המקורה אכן נראות רגועות, רובצות בנחת עם עטיניהן התפוחים על האדמה. אפילו הריח האופייני כל-כך לרפת חלש כאן. הסוד הוא שכאשר לפרות פחות חם, צואתן יבשה יותר ומסריחה פחות. אגב, דרך הקירור הקודמת הייתה באמצעות מאווררים מתיזי מים שהיו מופעלים בדריכת הכף של הפרה על חוט, כאשר היא ניגשה לפינת האוכל. אבל הפרות לא הצדיקו את המוניטין שלהן כחיה טיפשה ובימים החמים יכולת לראות את הפרות רובצות ליד התעלה עם המזון ומדי פעם מכות בראשן הגדול על קצה החוט וזוכות בעוד מנת אוויר קריר ונתזי מים.
בעמדת החליבה שוקד צעיר בהיר שיער על מריחת עטיני הפרות ביוד. זהו אחד התלמידים ב"בית מדרש בדרך", שהקים לפני שנה יאיר טוביאס, בנו של הלל, שאף חזר לגור בקיבוץ לשם כך. צעירות וצעירים לאחר צבא משלבים "עבודה מועדפת" בחקלאות עם לימודי יהדות בבית המדרש. לדברי טוביאס, לא רק שהביקוש לתוכנית עולה על מספר המקומות, גם מרכזי הענפים במשק ביקשו להגדיל אותה כי נהנו מהעובדים הצעירים והנלהבים. הצעירים משתלבים בבית האריזה, בגדיד התמרים וברפת, אבל אינם נשלחים לקטיף בשדות. זוהי מנת חלקם של התאילנדים, שבימינו כנראה רק הם מסוגלים למונוטוניות המשמימה של העבודה הזאת.
טוביאס, שמעוני ועמיאל דווקא עבדו בחקלאות הזאת בשנים הראשונות, אבל מזמן הם מוצאים את פרנסתם במקומות אחרים. "הייתי בן 30, הלכתי לקבל הדרכה ביטבתה", מספר טוביאס, "וראיתי חבר שרץ ומקפץ בין הממטרות לשחרר אבנים קטנות שנתקעו בהן. חשבתי לי, נראה כיף לרוץ ככה להירטב בחום. אבל אז אמרתי לעצמי, אני לא רואה את עצמי עושה את זה בגיל 45. השכלתי היא חשבונאות וכלכלה, ואמרתי, אחזור למקורות".
טוביאס היה גזבר תשע שנים, אחר כך ניהל את הנהלת החשבונות ואת החשבות של המועצה האזורית, ואז הפך למרכז משק, כלומר למנכ"ל הקיבוץ. כשעמיאל סיים את הפרק החקלאי בחייו, הפך למזכיר משק וגזבר, ועכשיו הוא עובד בערדום שירותי תקשוב, חברה שהקיבוץ שותף בה, המספקת ליישובי הסביבה שירותי מחשוב ומערכות מידע. "הייתי שמח לחזור לחקלאות, אבל צריך להתפרנס", הוא אומר.
שמעוני כיהן כמנכ"ל החברה הכלכלית של מועצת חבל אילות במשך 12 שנים וחצי, עד שלפני כחודש וחצי ביקש ממנו הקיבוץ לבוא ולנהל את פרדיסו בערבה המתהווה. יש עוד חברי משק שעובדים בחקלאות, לרוב כמנהלי ענפים. השאר מועסקים באזור בשירותים פיננסיים, בשירות הפסיכולוגי בבית הספר, במועצה ועוד.
"המהות שלנו חקלאית, זה מה שמייצר את האחיזה שלנו בקרקע", מסכם שמעוני. "אנחנו מקימים את הפארק כדי שנוכל להמשיך לעסוק בחקלאות".
