רוג'ר פדרר, שחגג ביום שני יום הולדת 30, הוא נאשם במשפט שדה. המשפט מתנהל כבר קצת יותר משנה, רוב הזמן ברשת, פה ושם בתקשורת הממוסדת, מיליוני אוהדי טניס מושבעים מעורבים בו ועכשיו, כשפדרר נכנס רשמית לגיל השלישי במונחים של ספורט, המשפט מגיע לשיאו. במה פדרר נאשם: בכך שהוא לא פדרר יותר; כלומר שהוא לא 1 בעולם, לא זוכה בגראנד סלאמים, לא קרוב לשחקן שהוא היה פעם, בקיצור, שמעשית הוא גמור - מכאן והלאה הוא רק ידעך ואולי עדיף שיפרוש בקרוב, כדי לא להתבזות כמו שכל כך הרבה ספורטאים גדולים התבזו כי הם לא ידעו לפרוש בזמן.
ספורטאים בסדר גודל של פדרר תמיד נשפטים בחומרה בחלק מהקהילות (אוהדים, עיתונאים, למרבה הצער גם סוכנים ואנשי יחסי ציבור) שמרכיבות את הענף שלהם. שזה בסדר, זה חלק מהכיף בלהשתייך לקהילות האלה, אבל לפעמים צריך להרחיב את הפרספקטיבה כדי לא לחטוא בדוגמטיות, לפתוח את הדיון לקהילות אחרות, מחוץ לענף, לבדוק את תקפות הטיעונים של שני הצדדים. ולכן:
טיעוני התביעה:
פדרר הוא לא באמת פדרר כבר מתחילת 2008. באוסטרליה הוא הפסיד לדיוקוביץ' בשלוש מערכות, משהו שלא קרה שלוש שנים וחצי עד אז. ברולאן גארוס נדאל השפיל אותו בגמר 1-6, 3-6, 0-6; אפילו טוני נדאל, מעריץ של פדרר, אמר שזה "לא היה רוג'ר האמיתי".
רוג'ר האמיתי, רק שתדעו, גם לא היה מפסיד את הגמר האפי בווימבלדון ב-2008, אבל נניח לזה, כי זה בכל זאת היה משחק הטניס הכי טוב ואחד מאירועי הספורט הגדולים בכל הזמנים. נכון שפדרר גם זכה ביו.אס אופן באותה שנה, אבל זה קרה בעיקר כי נדאל היה "גמור מנטלית" אחרי עונת חימר בלי הפסד, זכייה ראשונה בווימבלדון ומדליית זהב במשחקי בייג'ין, והפסיד לאנדי מארי בחצי הגמר.
נדלג גם על 2009 כי, עם כל הכבוד, פדרר לא מנצח את הרולאן גארוס (וכנראה גם לא את ווימבלדון) אם נדאל לא נפצע. ולראיה: נדאל ניצח אותו בתחילת השנה בגמר באוסטרליה ופדרר בכה כמו בנאדם שיודע, עמוק בתוכו, שזה נגמר. אבל אז נדאל כאמור נפצע ופדרר חזר למקום הראשון. וכן, הוא גם זכה באוסטרליה בתחילת 2010, אבל תראו מה קרה מאז: ברולאן גארוס פדרר הפסיד ברבע הגמר! ואז שוב בווימבלדון: רק רבע גמר! וביו.אס אופן היו לו שתי נקודות משחק בחצי הגמר נגד דיוקוביץ' והוא עדיין הפסיד - זה היה הרגע שגם דג'וקוביץ' עבר אותו.
והשנה, שלא נדע. דיוקוביץ' טאטא אותו בחצי הגמר באוסטרליה בשלוש מערכות. אוקיי, ברולאן גארוס באמת היה לו רגע יפה כשהוא קטע לדיוקוביץ' 43 ניצחונות רצופים. אבל זו הייתה התעלות חד פעמית; עובדה: יומיים אחרי זה פדרר (שוב) הפסיד בגמר לנדאל. ונדאל, כמו שכולנו ראינו בווימבלדון, נחות מדיוקוביץ'. ואם מדברים על ווימבלדון, פדרר לא רק שוב נפל שם ברבע הגמר אלא גם קבע שיא שלילי - הפסד ראשון בקריירה בגראנד סלאם במשחק שהוא הוביל בו 2-0 במערכות.
כדי לזכות בעוד גראנד סלאם פדרר כמעט בוודאות יצטרך לנצח את נדאל ודיוקוביץ' זה אחר זה. פדרר לא ניצח את נדאל בסלאם מאז גמר ווימבלדון 2007. נגד דג'וקוביץ' הוא 1 מ-4 השנה. ומאחוריהם יותר ויותר שחקנים מאמינים שהם יכולים לנצח את פדרר בסלאמים. ועכשיו הוא בן 30 - תרח במונחים של טניס. צריך להכיר בזה: זה נגמר.
טיעוני ההגנה:
אף אחד לא טוען שפדרר יכול להיות דומיננטי כמ ב-2004-2007. אבל זה לא המבחן. המבחן הוא האם פדרר עדיין יכול לנצח גראנד סלאמים. והתשובה היא: ברור שכן. קודם כל יש חיים אחרי גיל 30; ג'ימי קונורס ואנדרה אגאסי זכו בשני סלאמים כ"א אחרי גיל 30, סמפראס זכה באחד. חוץ מזה, "ראיתי הרבה שחקנים גדולים בגיל 30", אומר בראד גילברט, לשעבר מאמנו של אגאסי, "והם נראים זקנים. אני לא רואה שום דבר כזה אצל פדרר. הוא שומר על בריאות פנומנלית. הוא לא איבד קווצת שיער. המשחק שלו צעיר".
המשחק של פדרר צעיר כי הוא מתחרה נגד צעירים ממנו בחמש, שש שנים. זה משהו שפדרר משום מה לא מקבל עליו קרדיט: הוא שורד בעילית של הטניס (ובקשר לספק אם הוא יכול לנצח את דיוקוביץ' ונדאל זה אחר זה: פדרר עשה את זה, אמנם ב-הטוב משלוש מערכות, במאסטרס בלונדון לפני פחות משנה) למרות שהמשחק השתפר משמעותית מאז שהוא היה בשיאו. "אי אפשר להשוות את הטניס ששיחקו ב-2007/08 לטניס של 2010/11", אומר דיוקוביץ' בן ה-24, "השיפור לא ייאמן. אני מרגיש שהכדור עף באוויר הרבה יותר מהר, השחקנים חובטים חזק יותר, הסרבים חזקים יותר".
פדרר עושה יותר מלשרוד שינויים אבולוציוניים: הוא עדיין מייצג את האמנות בבמות הכי גדולות של הטניס, בניגוד לשילוב המפלצתי בין כוח לאתלטיות שמציע הדור הצעיר. כן, בגיל 30 פלוס יהיו יותר ויותר ימים שהאמנות של פדרר תיכנע לכוח ולאתלטיות - כמו בשלוש המערכות האחרונות נגד ג'ו וילפריד צונגה ברבע גמר ווימבלדון השנה. אבל הימים האלה, במכלול הגדול של הדברים, הם לא מה שחשוב. מה שחשוב, ובגללו פדרר לא יכול להיות גמור, זה שגם בגיל 30, ברוב הימים, פדרר הוא אולי הסיבה היחידה להאמין שדוסטויבסקי לא שיקר כשהוא כתב ש"היופי יציל את העולם".
שכל אחד ישפוט בעצמו.