1. חחח' זה חזון. השבוע הציג יו"ר רשות השידור, ד"ר אמיר גילת, את חזון רשות השידור. אם להיות מדויקים, מדובר בחזונו של גילת עצמו, והוא מלא בהרבה מילים נהדרות וחשובות כמו "היבדלות", "יצירתיות", "חופש".
פרט לעובדה כי המילה "חזון" עצמה לוקה מעט בגדלות, כל יתר המילים כה פומפוזיות, עד שניתן למלאן בתוכן במיליון דרכים שונות - חציין-על פי תפיסת עולמו של גילת, חציין האחר על-פי התפיסה של מי שיחליפו יום אחד בתפקיד.
רשות השידור לא צריכה חזון אוורירי, היא זקוקה לרגולציה קשה ומפורטת. יש לכונן חוק רשות שידור חדש, שיקבע בדיוק מה המחויבויות של הגוף הזה, מה מכסות היצירה שלו - פנים וחוץ, כמה דרמות, כמה תעודה, כמה מוזיקה וכמה לייף סטייל. מה משקל החדשות בערוץ, מה הקו החדשותי הבלתי תלוי וכמה שעות, דקות ושניות ביממה יש לשדרן. לא נייר עמדה במצגת ססגונית, אלא חוק שיקבע בספר החוקים, על-ידי הכנסת ולא יותיר שום מקום לפרשנות.
2. מה זה ט'? אם יש ערב אחד בשנה שערוץ 1 מצטיין בו, מדובר בט' באב. נדמה שאין אדם אחד במתחם יהודה ושומרון שאינו מלוהק לאחת מתוכניות השיח והחיפוש העצמי, ולוח השידורים העבש של הערוץ פורח לפתע מתוך הריסות הבית. בירושלים, ברור, יודעים מה לעשות עם היום הזה.
הערוצים האחרים, באותו זמן, הוכיחו השבוע שוב עד כמה תקשורת המיינסטרים המקומית היא אולי המרחב החילוני היחיד בציבוריות הישראלית. עד כדי כך חילוני, עד שהם פשוט לא יודעים איך לאכול את יום הזיכרון שנכפה עליהם כך סתם בלוח הקיץ. ערבוביה של סרטי תעודה תלושים וכתבות מגמגמות. ממש אפשר לדמיין את השיחה שהתנהלה במשרדי הזכייניות בערב יום התענית, "שימו משהו עם דתיים או ירושלים". ואם אין? "אז משהו לא שמח כל כך, זה תופס".
דוגמא אחרת לכך, היא גמר "כוכב נולד" שנערך בראשית ימי בין המצרים, תקופה בה נהוג בקרב רבים בציבור לא לנגן או להפגין שמחה יתרה. שלושת הפיינליסטים, הם בנים ובת למשפחות שאביהן חובש כיפה. אך גם להם היה ברור, שבכדי להיכנס להיכלו של ערוץ 2, יש להשאיר (מטאפורית, כמובן) את הכיפה בכניסה.
את הסיבות להעדר המאפיין הכה מרכזי הזה בחברה הישראלית, דווקא במדורת השבט, אפשר למנות בלי סוף. אך את המבוכה של הערוצים ביום כמו ט' אב, אפשר לפתור פשוט על-ידי כך שירדו מהם ויתנו להם להמשיך בענייני הלוח הרגילים שלהם. אנחנו, נמשיך בעניינינו.
3. ישראל 10. במשך חודשים, מאז חשיפתו של רביב דרוקר, על נסיעותיו הבזבזניות לכאורה של רה"מ בנימין נתניהו, נמנע "ישראל היום" להתייחס לערוץ 10. הערוץ, שהעז לבקר את רה"מ, נפקד מהסיקורים במדורי הבידור ואפילו לא זכה לביקורת טלוויזיה. עד שהשבוע, חשפה אורלי וילנאי, כתבת הערוץ (דווקא מתומכות המחאה), כי איש העסקים האמריקני, דניאל אברהם, תרם למחאה.
לפתע ירדו כל החומות ולא רק שערוץ 10 זכה לקרדיט, אלא הוחמא בכזה מהסוג הנדיר ביותר בעיתונות הישראלית - שמו צוין בפתיח הכותרת. עוד דוגמא לכך שבתקשורת הישראלית, לא ניתן לדעת מאיפה יצמח החיבור הבא.