על-פי הרפלקס המותנה של התקשורת בישראל, בימים הקרובים נראה ירידה בעניין שהעיתונות מגלה בתופעת המאהלים והמרד החברתי, ותפנה את תשומת ליבה לנעשה בשווקים הפיננסיים. ולא רק זאת, אלא שהמאורעות בבורסות בעולם ישמשו טיעון מרכזי בפי פוליטיקאים, והפרשנים הכפופים להם, לצורך לפזר את ההפגנות, לקפל את האוהלים, להשתיק את המחאה ולחזור להתבונן בשקט בתוכניות ריאליטי למיניהן. זה אמור להיות ביטוי אולטימטיבי ועילאי של "אחריות לאומית".
מכיוון שמדובר בישראל, מקום בו נושאים שונים עולים ויורדים מהכותרות במהירות עצומה, יש להניח כי במהרה ה"מחאה" אכן תוחבא בכרוניקה התקשורתית היומית. יהיו לא מעט מאמרים אשר ינתחו את "עלייתה ונפילתה של תופעת האוהלים", ופוליטיקאים מסוגו של אלי ישי או אביגדור ליברמן יציעו לחזור במהרה לשגרה. ראש הממשלה בנימין נתניהו יעטה שוב את גלימת הקוסם הכלכלי, תוך שהוא משווק סיסמאות כאלה או אחרות בסגנון המוכר.
אבל האם באמת תהיה "חזרה לשגרה", או האם אותה שגרה שהכרנו עד לפני כמה שבועות איננה עוד, ושום משבר פיננסי לא יחזיר אותו? התשובה מונחת באירועים של העשור האחרון בישראל.
ישראל כבר חוותה שני משברים כלכליים בעשור האחרון. הראשון החל בתחילת 2001, נמשך שלוש שנים, ובמהלכו ההכנסה לנפש ירדה ב-8%. סטטיסטית, מי ששילם את מחיר המשבר היו שכבות הביניים בישראל, זהו המקור הראשוני של המחאה הנוכחית. כלומר, הירידה בהכנסות הייתה הרבה יותר ממוקדת בקבוצה של שכירים בעלי הכנסה נמוכה עד בינונית.
תופעה דומה, אם כי בקנה מידה קטן יותר, התרחשה במשבר השני, מ-2008 עד 2009. דווקא האפשרות של מיתון מחודש במשק הישראלי תעורר את אותן שכבות שהצטרפו למרד הנוכחי לשאול מי הפעם ישלם את המחיר, ממי יגבו את עלות ההתאוששות, ומה צריך לעשות כדי למנוע חזרה למדיניות של שני המשברים הקודמים. אם צריך להמר על מה לכיווני המרד החברתי הנוכחי, כדאי לחשוב דווקא על הגברת הדרישות למה שמכונה "צדק חברתי".
ניתוחים אשר יזכירו לאנשי רוטשילד שמה שקורה באחד העם משפיע גם עליהם, יהיו מעשה חסר תכלית. במדינות רבות בעולם המתועש המעמד הבינוני חש מרומה וחש מאוים. שנים רבות הבטיחו האליטה הפיננסית, והתעשייתית, של אותן מדינות למעמד הבינוני שאם הוא יתמוך בליברליזציה, הסרת רגולציה והקטנת מסים - אזי הצמיחה תגיע גם אליו. עוד משבר פיננסי רק ישכנע את אותו מעמד בינוני שהוא נבגד, ננטש ורומה.
במובן זה ישראל אינה יוצאת מן הכלל. למה שקורה ברחובות בישראל יש שורשים עמוקים, והתחושה של אמנה חברתית שהופרה לא תיעלם, גם אם הכותרות של העיתונים יחשבו שזאת תופעה שלא צריך לדון בה יותר.