מובילי תנועת המחאה דורשים שינוי בתפיסה הכלכלי ואת החזרת מדינת הרווחה, והממשלה עונה בתגובה: לא ניתן להיענות לכל הדרישות מבלי למעול באחריותנו לקיים משמעת תקציבית.
פרשנים ומומחים רבים מוסיפים ומסבירים למוחים כי את המקורות הכספיים למימון דרישותיהם יש למצוא במסגרת התקציבית הקיימת, ולכן עליהם לדרוש שהשינוי יבוא על חשבון המתנחלים, החרדים ומערכת הביטחון, כלומר שינוי בסדרי העדיפויות.
אך המסלול של קונפליקט בין תנועת המחאה ומגזרים אחרים הוא חסר תוחלת. גם אם מקבלים את הטיעון כי המשמעת התקציבית חשובה, לא ניתן להגבילה אך ורק למסגרת התקציבית הקיימת.
ואכן, נראה כי ראשי תנועת המחאה מבינים כי תחילה יש לדון עם הממשלה בדרכים להגדלת העוגה התקציבית כולה. ללא הגדלת העוגה, אין לדיאלוג עם הממשלה סיכוי רב להביא לשינוי המיוחל. רק לאחר מכן ניתן יהיה לדון בסדרי העדיפויות ואף בקיומה של משמעת תקציבית.
יש מאיפה לקחת
בישראל, כמו בארה"ב, שולטת זה כ-25 שנה התפיסה שלפיה יש להפחית באופן מתמיד בשיעור המס שמשלמים בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר ("העשירים ביותר") והחברות. הפחתת מס החברות אפשרה לחברות לחלק דיבידנדים נדיבים, ואלה זרמו לידי בעלי המניות, שחלק גדל והולך מהם נמנה עם "העשירים ביותר". יתר על כן, חלוקת הדיבידנדים הנדיבה הביאה לעליית שווי השוק של המניות, שבתורה הביאה אף היא לעליית חלקם של העשירים ביותר בהכנסה הלאומית.
אף שהסכומים הנגזרים מוויתור הממשלה על מקורות תקציביים, כתוצאה מההפחתה בשיעורי המס, ידועים לכל מי שמצוי בנושא, בכל פעם שעלתה שאלת מקורות המימון למטרות חברתיות, נטו רוב המומחים והדוברים בשם הממשלה (הנוכחית וקודמותיה) לבטל את הפוטנציאל להגדלת ההכנסות באמצעות העלאת שיעורי המס המוטל על חברות ועל העשירים ביותר. גם בעולם, ובמיוחד בארה"ב, ההתייחסות המקובלת של כלכלנים לסוגיה היא: "חבל על המאמץ".
קומץ כלכלנים בלבד, במיוחד באירופה, התמיד בחקר התפלגויות ההכנסה והעושר וההשלכות שלהן על התקציביות. כלכלן צרפתי בעל מוניטין עולמי בשם תומס פיקטי (Piketty) החל באמצע שנות ה-90 לחקור את השינויים שחלו בהתפלגות ההכנסות במדינות שונות. פיקטי ואחרים חקרו את השינויים שחלו מאז תחילת המאה ה-20, וממצאי המחקר רלוונטיים לדיון הציבורי שמתנהל היום בישראל.
פיקטי, ששהה תקופה במכון ון-ליר בירושלים, התראיין בעת שהיה בישראל לסבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות" וציטט נתונים מאותם מחקרים. ביחס לארה"ב, הנתונים מציירים את התמונה הבאה: מ-1970 עד 2007 חלקו של העשירון העליון בהכנסה הלאומית גדל מ-32% ל-50% - הנתון הגבוה ביותר בהיסטוריה האמריקנית. חלקם של האחוזון העליון ושל האלפיון העליון היו אף יותר דרמטיים: חלקו של האחוזון העליון עלה מ-8.9% ב-1976 ל-23.5% ב-2007, וחלקו של האלפיון העליון עלה באותה תקופה מ-2.6% ל-12.3%.
באותו ראיון ביקש פלוצקר להראות כי עד למינויו של בנימין נתניהו לשר האוצר, המצב בישראל לא היה גרוע, ואולם התמונה שצייר בהסתמך על נתוני הלמ"ס אינם עולים בקנה אחד עם מדד אי-השוויון של ארגון OECD, שלפיו ישראל וארה"ב הן "תאומות זהות" מבחינה זו. אבל גם לפי "תמונת פלוצקר", המצטרפת להערכות שהשמיעו באחרונה אישים כמו פרופ' אבי בן בסט ושר האוצר לשעבר מאיר שטרית, מדובר בסכומים גדולים שניתן לגבות ולהסיט מהעשירים ביותר ליעדים אחרים.
במילים אחרות, בכוחו של ראש הממשלה, אשר הבטיח "לשנות את השקפתו", להביא לשינוי גדול באמצעות החלטה אחת. גם נראה כי הקואליציה שלו לא תיחלש בעקבות החלטה כזאת. העלאת שיעור מס החברות ושיעור המס המוטל על שני האחוזונים העליונים לשיעור שהיה לפני "הורדות נתניהו" תספק מקור תקציבי, ויהיה ניתן להיענות לדרישות תנועת המחאה ללא צורך בעימות עם החרדים והמתנחלים.
החוב - בעיה של מיסוי, לא רק הוצאות
נחזור לארצות הברית. המאבק הפוליטי שהתנהל שם בין הרפובליקנים לדמוקרטים, אשר הוביל לבסוף להורדת הדירוג של ארה"ב, חשף אמת נוספת הרלוונטית למאבק הציבורי המתנהל בארץ.
הרפובליקנים, בהובלת אנשי מסיבת התה, מסרבים לבטל את הטבות המס העודפות לעשירים ביותר, שהעניק הנשיא בוש בהוראה זמנית. הטבות אלה מסתכמות בכ-950 מיליארד דולר בשנה, והן עולות על הטבות המס שמהן נהנו העשירים בתקופת נשיאותו של ביל קלינטון.
לאחר שנבחר, ביקש אובמה שלא לחדש את הוראת בוש, והנה, ההטבות לעשירים ביותר הפכו למזבח שעליו היו מוכנים יריביו להקריב את דירוג ארה"ב. אילו בוטלו הטבות מס אלו, היה חובה של ארה"ב קטן על פני 10 שנים ב-9 טריליון דולר - הפחתה גדולה פי שלושה מההפחתה שהושגה לבסוף בפשרה בין הצדדים.
מה המסקנה? בעיית החוב של ארה"ב, המוצגת במונחים אפוקליפטיים, האופייניים לתקשורת שטחית וסנסציונית, היא בעיה של גביית מסים לא מאוזנת הרבה יותר משהיא בעיה של הוצאות ממשלה מוגזמות. לפיכך גם האיום שמשמיעים דוברי ממשלת נתניהו ופרשנים שונים, ולפיו אנו עלולים להידרדר למצב של יוון אם דרישות מובילי המחאה לא יטופלו "באחריות", הוא איום סרק.
לישראל, בניגוד ליוון, יש מערכת מיסוי יעילה ומשוכללת. בניגוד לממשלת יוון, לממשלת ישראל אין בעיה לגבות מסים מהעשירים בשיעורים גבוהים, אם תחליט שזו מדיניותה. כמו בארה"ב, מצבה הפיננסי של ממשלת ישראל היא שאלה של גובה המיסוי ולא רק של גובה ההוצאות.
הוויכוח בארה"ב חשף גם את העובדה שהתמקדות ביחס בין חוב ממשלתי לתל"ג היא הסחת דעת. התל"ג הוא סך ההכנסות של פרטים וחברות, ולא של הממשלה. יחס זה יכול לנסוק ואז תצהיר הממשלה כי מצב המשק נפלא, אך אם הממשלה לא תגבה מסים מאלה הנהנים מרוב הכנסות התל"ג ותממן את פעילותה באמצעות חוב, תיווצר בעיה של חוב ממשלתי והתל"ג יהפוך לנתון לא רלוונטי.
הנתון הרלוונטי היחיד הוא שיעור המסים שגובה הממשלה מתוך התל"ג, וזו, כאמור, שאלה פוליטית שלאזרחים מן השורה יש מה להגיד ביחס אליה, ולא רק למומחי השולחן העגול.
הכותב הוא מייסד ועורך האתר www.no-bloomberg.com
ניתן לקרוא את מחקרם של אנתוני אטקינסון, תומס פיקטי ועמנואל סאאז בכתובת: http://elsa.berkeley.edu/~saez/atkinson-piketty-saezJEL10