מיכה לינדנשטראוס בינתיים רק נהם, אבל די היה בכך כדי להכניס פחד וחלחלה בליבות כמה מחברי הממשלה היותר בכירים. השאגה עוד תגיע בדמות הדוח המלא של המבקר על מחדל השריפה בכרמל. הטיוטה של הדוח נשלחה היום (א) לכמה שרים בכירים ונראה שהיא גרמה אצלם לטלטלה גדולה עוד יותר מאשר מחאת ההמונים. אחרי הכל, פה מדובר בעתידם האישי, לא בעתיד אזרחי המדינה.
מי שמתגבש כאחראי העיקרי, אלי ישי, כבר משדר אותות מצוקה ברורים בצורת הצהרות עצבניות. בישיבת הממשלה הבוקר, למשל: "מה ציפו, שאקח כבאית ואסע לשטח?" אלא שישי כבר פנה לעורך דין - ומפעולה זו אפשר להניח שהוא בכל זאת מבין מה היה מצופה ממנו כשר הפנים. בעצם, אפשר להניח את זה גם מתוך כמה ממהלכיו בימים האחרונים.
למה הוא בשל?
למשל, ההודעה של ישי בסוף השבוע שעבר כי הוא "בשל לשינויים קואליציוניים". כשקראתי את הידיעה התפלאתי. מה פתאום הוא קופץ עכשיו עם הדבר הזה? לפניי היה מונח הסברו של ישי שהרקע הוא "המצוקה החברתית".
נראה לי מוזר - אחרי הכל מצוקת שכבות הביניים לא התחילה אתמול או לפני שנה; זה לא משהו שבעבר הטריד את מנוחתו של ישי, בטח לא כאשר עסק בהשגת תקציבים נכבדים עבור צאן מרעיתו, או עדר בוחריו. מכאן שההסבר צריך להיות במקום אחר. אולי בדוח מבקר המדינה? אולי זה איום מראש, שאם הממשלה לא תגונן עליו, אזי התבשיל שלו יקדיח?
גלגול מלים מסחרר
כבר בימים שקדמו להפצת טיוטת הדוח, החלו "גורמים המקורבים לישי" לטפטף שזה לא הוגן להטיל עליו אחריות מיניסטריאלית, כי הוא כל הזמן "התריע", אלא שיובל שטייניץ לא התייחס לאזהרותיו. אפשר לסמוך על לינדנשטראוס שאחריותו של שטייניץ נבדקה היטב. אבל איך בדיוק זה קשור לאחריותו של ישי? כי הוא התריע? הם, הפוליטיקאים, רגילים למצוא מחסה למעשיהם מאחורי מעטה של מלים. אחד המצטיינים בכך, בנוסף כמובן לנתניהו, הוא ישי היודע לגלגל בלשונו במהירות מסחררת שמצליחה לגרום לשומעיו להניח לו - רק שיפסיק את זרם המלים המונוטוני והבלתי נלאה.
התרעה אינה עשייה
לרוע מזלם של הפוליטיקאים, אנשי מבקר המדינה שומעים מעט ובודקים הרבה. יש להם מסמכים, עדויות, הוכחות. דיבורים, בעולם האמיתי, הם רק זה - מלים. ומה היא התרעה אם לא מלים? כשישי רוצה כסף לישיבות או למפלגתו הוא מסתפק בהתרעות? או שהוא הולך אצל ראש הממשלה ושם לו אולטימטום על השולחן? וליתר ביטחון מגייס את גדול פוסקי הדור כדי שישמיע איזה פסוק או דבר הלכה? - כלומר, כשישי רוצה, ישי עושה. כשישי לא כל כך רוצה, ישי "מתריע". וכשישי פוחד, הוא לא הולך אל הרב, אלא לעורך דין.