אחרי קרוב לשני עשורים בהם מעמד הביניים ויתר על ייצוג במרכזי הכוח המדיניים לטובת הסתגרות בבועת אלחוש, שכבת המיינסטרים החליטה לצאת לרחובות ולדרוש "צדק חברתי".
התוצאה המיידית: מעמד הביניים, שבמשך שנים נעלם גם מסדר היום התקשורתי (כי "ביניים" זה לא טלוויזיוני), הפך לגיבור השעה. כל אמצעי התקשורת (כמעט) מקדישים מדי יום עשרות עמודים ושעות סיקור ממאהלי המאבק, כשהמוחים הפכו לפליטי הריאליטי החדשים.
אולם, מתברר כי לא כולם מרוצים מ"חיבוק הדב" התקשורתי. יש הטוענים כי התקשורת, במקום לסקר את המחאה, מלבה אותה - מטעמי רייטינג; אחרים טוענים כי אותם אנשים שמחזיקים בבעלות על גופי התקשורת בארץ, מהווים חלק משמעותי ברשימת הטייקונים נגדה העם מוחה.
למעשה, מדובר באותו ניגוד אינטרסים מובנה ומוכר - שורש הבעיה של הכלכלה הישראלית בכלל ושוק התקשורת המקומי בפרט - קשה לשכן אינטרסים מסחריים וציבוריים תחת אותה קורת-גג.
אלברט איינשטיין, גדול התיאורטיקנים, טען כי "לכל בעיה יש פתרון, שאם לא כן - לא הייתה בעיה". אבל מה עושים כשהבעיה היא הפתרון, והפתרון הוא הבעיה?
כך נראה סיקור המחאה בערוץ 1 - הערוץ הציבורי שאמור לשמש שופרו של העם ולהוות קונטרה לאינטרסים המסחריים: בימים הראשונים למאבק, כשכל אמצעי התקשורת ביקרו בשדרות רוטשילד וחזרו עם כתבות צבע על המוחים הצעירים, בערוץ הראשון בחרו להתמקד בשאלה מאיזה כיס הגיעו הכספים למפגינים.
בעצרת הראשונה, כשהתקשורת כולה דיווחה מכיכר הבימה ועקבה אחרי עשרות אלפי האזרחים שיצאו לרחובות, בערוץ הראשון בחרו לשבץ, באופן אירוני, שידור חוזר של "חוצה ישראל".
בעצרת השנייה, כשניידות שידור וצוותי צילום ליוו, מסביב לשעון, את ההפגנות ברחבי הארץ, בערוץ הממלכתי החליטו להקדיש למחאה המתחזקת את האייטם הפותח במהדורה. וזהו.
בעצרת השלישית, מישהו ברוממה כנראה הבין שגם הצופים המעטים שעדיין מבקרים בערוץ הראשון לא לגמרי מטומטמים, ואיילה חסון נשלחה לשדרות רוטשילד. האורח הראשון של חסון היה - איך לא - גידי שמרלינג, ראש מטה ההסברה במשרד ראש הממשלה, שווידא כי עמדתו של הבוס הגדול מובהרת כהלכה.
קרוב ל-4 שבועות לקח לערוץ הראשון להודות שמחאת האוהלים אינה גחמה חולפת שאם יתעלמו ממנה היא תיעלם.
נתניהו מאמין בהפרטה ובתחרות חופשית, אבל לא כשזה מגיע לשידור הציבורי - ועל כך יעידו המינויים האחרונים ברשות שמטרתם לשעבד את השידורים לאינטרסים הצרים של ראש הממשלה וממשלתו.
במקום לשרת את הציבור, הפוליטיקאים משתמשים ברשות השידור כדי להציג בפני העם מציאות שקרית. על מופע האימים הזה אנחנו משלמים מכיסינו מיליארד שקל בשנה. כמה דירות אפשר לקנות בסכום הזה?