קשה מאוד להאמין כרגע, אבל יום אחד זה יקרה: המוחים ברוטשילד יקפלו את האוהלים ופינצ'רים לחוצי שלפוחית יחזרו להטיל מימיהם בין הספסלים האהובים. האוויר יתקרר, נחזור אל השגרה הסיזיפית ונתהה אם אנחנו באמת יודעים מה עשה נסראללה בקיץ האחרון. נשוב בעל כורחנו אל אותו שיח ביטחוני מושמץ, זה שצדקתו כה החווירה אל מול הממלכתיות שלבש כאן השיח החברתי המבורך, הקדוש.
ביום שבו תסתיים ההתנזרות ההמונית מכל מחשבה זולת זו שעל החולצה האדומה, נגלה מחדש שאנחנו חיים באותה שכונה משוגעת, עם אותם שכנים איומים. ניזכר בהדרגה גם במנוולים שמנסים לחפור לנו מתחת לרגליים מנהרות תופת ואחרים ששוברים את הראש ליד איזה בית-קפה ברוטשילד יעמידו את הטרנזיט עם ה-150 קילו חומר נפץ. כשכאן חולמים על צדק חברתי, שם מדברים על ג'יהאד.
אז קל לחפש עכשיו היכן לקצץ בתקציב הביטחון. נעים להיתמם ולטעון שהאילוצים הביטחוניים הם הפחדות מיותרות, אולי הפקת ענק מבית היוצר של גנרלים שחומדים את המיליארדים של המדינה בשביל צעצועים מסוכנים. כאילו שלפני המחאה החברתית הזאת חיינו בירח. הפחדות? אולי. אולי כי המציאות די מפחידה.
בסרט הזה כבר היינו פעם, לא לפני הרבה מאוד זמן. לפני חמש שנים בדיוק. ואז קמה ועדת חקירה ממלכתית, וקמו עוד כמה מסביב, והארץ זעקה וכאבה. כולם נזכרו איך בשנים שלפני כן היו צריכים לחתוך במהירות באותו תקציב וחתכו במה שהכי זמין, קל ונוח. אז לא אימנו ולא הכשירו כוחות, לא קנו ציוד ולא תחזקו ימ"חים כי על מזבח הקיצוצים מישהו חשב שזה באמת יכול לחכות לעת עשירה יותר. ב-2006 נשלח מי שנשלח להתמודד מול החיזבאללה עם תצלומי אוויר ומפות שלא עודכנו שנים, עם אפודים ועם ציוד שנשחקו כבר במלחמת לבנון הראשונה.
יש משהו מעיק בהתלהמות האופנתית והצפויה על תקציב הביטחון. לא מפני שאין מאיפה לחתוך, לא משום שאין את שכבות השומן הבולטות שפשוט צריך לרדד אחת ולתמיד - אלא מפני שניסיון העבר כבר הוכיח שכשרוצים לקצץ שם במשהו, שכבת הגנה מיוחדת מכסה על השומנים. מה שמסוכן הוא שלמקצץ לא נותר אלא לעקור עצמות.
ועכשיו לך תספר שבמצרים הייתה מהפכה, ולך תסביר שאוזניים רבות בקהיליית המודיעין - שחייבות להיות קשובות לזירה שבמשך שלושה עשורים כמעט לא הייתה קיימת מבחינת תקציב הביטחון - עולות המון כסף. ושצריך להשקיע הון תועפות על הכשרת לוחמי סייבר, כי כמה גיקים בשירות חיזבאללה ינסו להפיל כאן את רשת החשמל ואת רשת הטלפוניה באמצעות מקלדת. כי אלה החיים.
וכמה שזה נשמע דמיוני והזוי בתוך השיח המתלהם הזה, מערכת הביטחון מתייעלת. אולי לא מספיק רחב ועמוק, לא מספיק מהר וחד, אבל בכל זאת, יש כיוון. גם ראשיה מבינים שההפקרות שהייתה שם עד לא מזמן, היא שהזמינה את הקריאות לקיצוצים. אל תשפכו את התינוק עם המים.