כמו שאבחן בצדק מבקר ה"ניו-יורק טיימס" ג'ון קרמנייקה, ראוי לבחון את השת"פ הזה גם במבט שמעבר להצטעפות המסונוורת של "שיואו, הנה שני מגה-סטארים בהתפארות מוזיקלית-תקשורתית משותפת".
לכאורה, מה יותר צפוי מאלבום של שני חברים שעובדים יחד כבר עשר שנים? אבל כוכבים בסדר הגודל של ג'יי זי וקאניה ווסט כבר לא עושים תקליטים שלמים ביחד. ביונסה וליידי גאגא נפגשו בסינגל אחד, כמו מיק ג'אגר ודיוויד בואי, ובואי ולנון ובואי וקווין בעבר. אבל מאז ימי ה"ראט פאק" של פרנק סינטרה ודין מרטין וסמי דיוויס ג'וניור, ולהבדיל משלל התחברויות בשירים בודדים, אלבום שלם ביחד של כוכבי על שמשגשגים בנפרד הוא עסק נדיר ביותר.
ג'יי זי עבד כבר עם אר קלי, אבל הדוגמאות למפגשי פסגה שכאלו כה ספורות, עד שצריך להעריך את ג'יי זי וקאניה ווסט על עצם ההימור. כי זה לא רק צעד חריג של חבירת שני אגואים ומותגים אדירים. זה גם אירוע פופ נוצץ שכולל שפע אזכורי הלל עצמיים לעושר, להצלחה, לרכוש ולתהילה של יוצריו בעידן של צנע כלכלי בפופ.
חצי מארבעת השמות הכי גדולים בהיפ-הופ המיינסטרימי לצד אמינם וליטל וויין, מטילים את האלבום הכי מצופה השנה אחרי החלש של ליידי גאגא, לתרבות פופ שמצד אחד מתפשטת מהר מאי פעם לאוזניים, ומצד שני מכניסה פחות מתמיד. ולכן נדמה שהצעד הכי חכם של השניים הוא הצעת האלבום להורדה בחינם עבור רוכשי הכרטיסים להופעותיהם המשותפות בסתיו בצפון אמריקה.
מבחינות אחרות יש באלבום של הרכבם החד-פעמי, שאותו כינו The throne, לא מעט ראוותנות ורהבתנות שדווקא מציגות אותם כטייקונים שמנותקים מהרחוב. יש כאן שפע מפיקים ושפע אורחים, וקטלוג שלם של אזכורי שמות אמנים, סלבריטאים, מכוניות יוקרה ויצירות אמנות שמקשטים את חייהם. ואם לא היו פה כמה רצועות מצוינות, האלבום היה נופל ובמקום להציג את ג'יי זי וווסט כמלכים הבלתי מעורערים של ההיפ-הופ, מאייר אותם כמי שהיו, כמסואבים. כמעט כמו שנתפסו דינוזאורי הרוק העשירים בימי מהפכת הפאנק של שנות ה-70.
השלם נופל מסכום שני יוצריו
הסינגל הראשון שבחרו להוציא, "אוטיס", רמז שאפשרות הנפילה הגיונית. אם כבר מסמפלים את אחד משיאי הסול של אוטיס רדינג משנות ה-60, עדיף שלא להעלות עליו תרומות עכשוויות כה סתמיות. אבל ווסט וג'יי זי מפצים על הנפילה ברצועות אחרות. הלהיט הגדול מהאלבום יהיה כנראה "New life", שמסמפל את נינה סימון מ"יום חדש" שלה. הטקסט בו מוקדש לילדים שטרם נולדו להם. הוא מאפשר לשניהם מפגני רגש נוגעים, ומוזיקלית הוא הרצועה שתדבר גם לאנשים שלא אוהבים היפ-הופ: מקצב מתון, הפקה מלטפת, ושני אייקונים שחורים שמציגים את צידם הרך. השיר הכי טוב פה, "Murder to excellence ", כולל שורות של ג'יי זי שלוכדות היטב את מעמד השניים ואת השניות שמאפיינת את האלבום. "ככל שאני עולה גבוה יותר בסולם", אומר זי, "כך אני פוגש פחות אנשים שחורים. מחליף כאפה עם וויל (סמית', ש.מ.), מריע לאו (במה)".
בשירים שבהם הוא וחברו מתפארים בהישגיהם, האלבום משעמם עד מקומם. אבל כשהם מביטים לעולם שמחוץ לארמונותיהם, עדיין יש להם הרבה מה לתת. במקום אחר ווסט שר ש"את האויב היחיד שיש לי אני רואה במראה". פחות משנה לאחר שהוציא אלבום שהיה אירוע תקשורתי עצום ומוגזם ושגרר ביקורות משתפכות ונמהרות מדי, אלבום שהייתה בו הפקה מדהימה אבל שחסר שירים גדולים באמת, ווסט הנבון לקח שתי החלטות בריאות בפרויקט הזה: הוא שיתף המון מפיקים, והוא נצמד לחלוקה נכונה של המצוינות: ווסט דומיננטי יותר בהפקה, ג'יי בולט יותר בחזית הקולית. ולמרבה השמחה, ב-Who Gon Stop Me, ג'יי זי דופק מפגן יכולת קולית שמוכיח עד כמה, עם כל שלל עיסוקיו המרובים, הוא נותר ראפר אדיר במלוא אונו.
הפיסוק, חלוקת הנשימות והתחושה הקצבית שלו כאן מתקפות את מעמדו כמלך בתחומו. יש פה עוד שתי רצועות חזקות: That's my bitch שמוחה על היעדרן של נשים שחורות כמודלים לחיקוי בתרבות הפופ, ו-Welcome to the jungle. בשאר הרצועות מתבלט דווקא זמר הסול הנפלא פרנק אושן מחבורת "אוד פיוצ'ר". הנוכחות של ביונסה, אשתו של זי, בשיר אחד, לא מוסיפה הרבה מעבר לחוזקה שיווקית. "שמור על כס המלכות" , לזכותו, כולל יחסית מעט יציאות הפקתיות זולות נוסח התוספות האופראיות בקטעי הבונוס, ומינון זהיר של השפעות דאנס-מצעדים עדכניות, מהסוג שחירב לא מעט אלבומי היפ-הופ מיינסטרימיים של השנים האחרונות.
כצפוי, השלם נופל מסכום שני יוצריו, אבל הנפילה היתה עלולה להיות כואבת יותר.
לא מבזה את השניים
השניים נפגשו לראשונה כשג'יי זי הפקיד בידי ווסט, המפיק הצעיר, ארבע רצועות מ"הבלופרינט", אלבומו המעולה מלפני עשר שנים בדיוק. מאז ווסט פרח כמפיק וכסולן, והשניים נפגשו בלא מעט שירים שלהם ושל אחרים. אבל האלבום השלם, כאמור, רחוק מאד ממודלים אמנותיים-עסקיים מוכרים. אין בהיפ-הופ תקדים לכזו מסורת של עבודה ארוכה משותפת, וברוק מוכר יותר השת"פ של כוכב גדול שמסייע לחברו הפחות מצליח מסחרית, כמו למשל אריק קלפטון עם ג'יי ג'יי קייל ואלטון ג'ון עם ליאון ראסל. אבל העשור הזוגי של ווסט וג'יי זי מזכיר יותר מכל את מערכת היחסים החברית-יצירתית שהייתה לדיוויד בואי ולאיגי פופ. רק שבמקרה הלבנים מהרוקנ'רול היה ברור מי כוכב העל - בואי, ומי האמן הדגול שזקוק לחברו על מנת להיחשף ולשרוד כלכלית. ווסט צמח לכוכב ענק כשג'יי זי לא נבהל מגדילתו וממשיך לפרגן לו. מעניין ש"Watch the throne " דווקא לא אומר מאום על מערכת היחסים שלהם. אלבום שאולי מראש היה חסר סיכוי להיות פנטסטי כמו שצופה ממנו, ומצד שני לא מבזה את הקריירות המפוארות של בעליו.