"מאסטר-שף", "המסע המופלא של אהרוני וגידי", ד' 21:00, ערוצים 2 ו-10
בפינה הימנית של המסך, נסיך הרייטינג של "קשת" וערוץ 2, אפילו גמר "האח הגדול", עם כל הסופרלטיבים והפרשנויות, גרף בקושי כמה נקודות רייטינג יותר מתוכנית הבישול הזאת, שיועדה בכלל במקור לשעות ה"פרה-פריים". הסיבה: זו לא תוכנית על בישול, אלא על אנשים, והאנשים הללו לא צריכים להיות יפים, תחמנים או עשירים. להיפך: דווקא סיפור אישי מרגש עם רקע קשה-יום יכול לעזור כאן.
אוכל הוא הספורט הלאומי של הישראלים, אומה שהיא "פיוז'ן" עוד מלפני שהמציאו את המושג הזה בהקשר הקולינארי שלו, וגם כשהצופים מגלים אחרי נאום בן רבע שעה של אייל שני שהוא בסך הכול התכוון לפיתה עם שוקולד, הם שמחים: "וואלה, פיתה עם שוקולד, איזה גאון".
בפינה השמאלית של המסך נמצאת האנדרדוג. אולי קשה להגדיר את ישראל אהרוני, מי שהמציא את הגורמה הישראלי, ואת גידי גוב - סולן הלהקה הכי ישראלית שהייתה פה אי פעם כ"אנדרדוג", אבל כשאתה מתחרה בפריים-טיים מול "קשת", אתה תמיד במקום השני. המסע של אהרוני וגידי, הגם שהוא הולך בנתיבי האוכל, פוסע במסלול שבו שני גברים מבוגרים הולכים בכיוונים מנוגדים: אצל גוב ההתבגרות, שלא לומר ההזדקנות, היא מסע של התכנסות אל תוך עצמו.
אצל אהרוני התנועה היא הפוכה: הוא מתיידד עם כל אחד ואחת במהירות שעלולה לגרום לגור לברדור להיראות כמיזנטרופ. מי משתי התוכניות אלגנטית יותר? ברור שהמסע של אהרוני וגידי. מצד שני, מי אמר שטלוויזיה טובה צריכה להיות אלגנטית?
לדרבי חוקים משלו 2
"המלך האחרון של סקוטלנד", ד' 23:40, "הוט גולד", "טריינספוטינג", ד' 23:40, "יס 2"
חוקי הדרבי לא ממש חלים על "ההתמודדות" הזאת, בעיקר מפני שלצופים בבית יש או כבלים, או לוויין, ורק לעיתים נדירות את שתי האפשרויות גם יחד. ובכל זאת, שני סרטים בריטים מצוינים באותו הערב ובאותה שעה, הם סיבה למסיבה.
"המלך האחרון של סקוטלנד", הוא סרט מרשים על דמות שמוכרת היטב לישראלים בני למעלה מ-40, אידי אמין דאדא. הסיפור מובא כאן דרך עיניו של רופא חדור אידיאלים שמגיע לאוגנדה כדי לסייע במיגור מחלות במדינה הנחשלת, והופך לאיש הקרוב ביותר לשליט אידי אמין, דמות כריזמטית שהתגלה כמפלצת. פורסט וויטיקאר מפגין כאן משחק מרשים. אלא שאם כבר סקוטלנד, אני מעדיף את "טריינספוטינג" ש-15 השנים שמלאו לו, לא הקהו את עוצמתו. מקור העוצמה כאן הוא משלוש: פעם אחת בהצגת נושא ההתמכרות לסמים באופן מאוזן ומאוד לא חינוכי: בלי לוותר על תיאור ריאליסטי של שאול-התחתיות, אבל גם עם לא מעט "פאן". מקור העוצמה השני הוא פסקול נדיר, לטעמי אולי הטוב ביותר בתולדות הקולנוע בדורנו. משלים את המשולש הזה גילוי של שני שחקנים חדשים בזמנו: יואן מקרגור, שהקריירה שלו ידעה מאז רק נסיקה חלקית, ואף יותר ממנו - רוברט קרלייל הנפלא, שהפך מאז לאחד השחקנים החשובים בממלכה המאוחדת.