במאבק החברתי הנוכחי כל החיצים הופנו אל ההון והשלטון. בתחילת הדרך היו אלה הטייקונים (כמו זהבית כהן ועופרה שטראוס) שספגו את הריקושטים, ובהמשך כוונו התותחים הכבדים אל בנימין נתניהו וממשלתו, כשנושאי המחאה נעו והתרחבו לסוגיות שונות (כמו דיור, חינוך, רפואה, דלק, יוקר מחיה וכו').
האם בתוך הדינמיקה הזו יכולים גם המעסיקים למצוא את עצמם תחת אש? האם חוויית הכוח של ה"מדוכאים" תתגלגל גם לכדי התאגדויות עובדים חזקות, שיתבעו ממעסיקיהם זכויות שקופחו, התכווצו ונשחקו בשנים האחרונות?
מנכ"ל אחד סיפר לי באחרונה, אוף דה רקורד, שהוא מודאג וכבר היום הוא נותן את הדעת על הבאות. "אין ספק", הוא אמר, "שהמחאה נחלה ניצחון לפחות במישור של יצירת תודעה חברתית. היום כל אחד שסבור כי יש לו זכות מקופחת, מרגיש שיש לו כלים, שיטות וכוחות כדי להיאבק עליה. לפיכך, גם מעסיקים יימצאו את עצמם בשנים הקרובות בפוזיציה לא נוחה של מגננה, שתיאלץ אותם להרחיב את התבוננות הצרה משורת הרווח ולהתעסק יותר עם ההון האנושי על כל תביעותיו.
"גם אם המושג 'רגישות חברתית' יהיה אצל אותם מעסיקים מלאכותי לחלוטין, עדיין אותם מנהלים ובעלי עסקים יחששו להצטייר באופן פומבי כאטומים, כחסרי רגישות אנושית וכבלתי מתחשבים בעובדים. כך למשל, אין לי ספק שהולך להיות להם קשה יותר לפני שהם יינקטו בצעדי פיטורים, בקיצוצי שכר רוחביים או בניצול עובדים".
האם אנחנו באמת הולכים לקראת עולם אוטופי כזה? האם שנת 2011 על מחאותיה תיצרב בדפי ההיסטוריה כשנה שחוללה גם מהפך בזכויות העובדים? יעקב אלוש, עורך המדריך השלם ליחסי עבודה ומנכ"ל ועדים; ד"ר לינדה עפרוני, מומחית לכלכלת עבודה; וצלי גרינברג, ראש התאחדות תעשיות העלית בישראל - משיבים.
ד"ר לינדה עפרוני, מומחית לכלכלת עבודה:
"המוחים היו צריכים לזעוק: לאן נעלמה תוספת היוקר?"
"מדהים, שהשאלה הזו לא
הוצפה ע"י המוחים. תביעה כזו
הייתה עשויה להתבטא כבר
מחר בבוקר בתלוש המשכורת,
והיא לבטח הייתה מלחיצה מאוד
את המעסיקים. עצם העובדה
שהיא לא עלתה בכלל לדיון
מובילה למסקנה שלא יחול שינוי
מהותי בזכויות העובדים"
"אני כבר לא תמימה כדי לחשוב שלמחאה החברתית הזאת יש איזשהו אימפקט על זכויות עובדים. ראשית, השיח של המוחים היום מבולבל מאוד, לא ממוקד, לא בכדי תפסו עליו טרמפ כל מיני בעלי עניין. יש למחאה הזאת גם הצלחה מסוימת, לפחות ברמת המודעות בנושאים חברתיים, וגם הצלחות נקודתיות חלקיות כמו הירידה ברמת המכירות של תנובה ושטראוס, מה שאולי יגרום לטייקונים להביא בחשבון שהצרכן הישראלי כבר לא שבוי וטיפש כפי שהיה בעבר. האם זה ישפיע פנימה על יחסי עבודה בתוך הארגון? אני ממש לא סבורה שזה יקרה. אחרי הכול אילו סנקציות עומדות לרשות העובד מול מעסיקו?"
ו- בכל זאת, יש היום, לפחות ברמת האווירה, שיח אחר. האם משהו מכך לא ידבק במעסיקים ויתורגם לשיפור זכויות עובדים?
"לא. הדיון כרגע נסוב סביב הציר של יוקר המחיה, ובתוך כל השיח של המחאה החברתית לא עלתה שאלה שהייתה צריכה להזדעק ולהישאל בגדול: לאן נעלמה תוספת היוקר ומדוע היא לא נאכפת על המעסיקים? מדהים בעיניי, שהשאלה הזו לא הוצפה על-ידי המוחים ומארגני המחאה, מכיוון שבעשור האחרון מדד המחירים לצרכן עלה ב-25%.
"התביעה הזו לקבל תוספת השכר הייתה עשויה להתבטא כבר מחר בבוקר בתלוש המשכורת של העובדים, והיא לבטח הייתה מלחיצה מאוד את המעסיקים - לו היו מתחשבנים איתם על כל העשור האחרון. עצם העובדה שהשאלה הזו לא עלתה בכלל לדיון מולידה את המסקנה שלא יחול אימפקט או שינוי מהותי על זכויות העובדים, שאין למעסיקים סיבות לדאגה בהקשר הזה, ושהם ימשיכו להפר באופן אינטרסנטי חוקי עבודה ברגל גסה.
"אגב, בעניין הזה גם למדינה יש יד. כמות המפקחים שהיא מציבה על אכיפת חוקי עבודה דלילה מאוד, לעומת מספר המפקחים על גביית מסים, למשל, ולא בכדי. המדינה מעודדת ומתעדפת ביודעין את הפיקוח על מה שמשרת את האינטרסים שלה. ובשורה התחתונה, דיבורים על רגישות חברתית זה יופי, אבל המעסיק אינו פילנתרופ והוא רוצה רק דבר אחד: למקסם את הרווח שלו, כך שהכוח של המעסיקים מול העובדים ימשיך להישאר חזק מאוד בשנים הקרובות - גם אם המחאה החברתית תצליח בחזיתות אחרות".
יעקב אלוש, מנכ"ל ועדים ועורך המדריך ליחסי עבודה בישראל:
"ה'בושה' תחזור, מעסיקים יתביישו לפגוע ברגל גסה בזכויות עובדים"
"היד של המעסיק תהיה
הרבה יותר כבדה על הדק
הפיטורים. כמו-כן, הוא
יידרש לתרגילים יצירתיים
כמו לעודד פרישה מרצון,
להעניק פיצויים מוגדלים,
אולי אפילו להביא יועצים
חיצוניים שימצאו למפוטרים
מקומות עבודה חלופיים"
"דור העובדים הצעיר, דור Y, התחיל להבין את המשמעות הקריטית של כוח ההתארגנות, ולא בכדי נוצרו היום ועדי עובדים והתאגדויות גם בענפים מקצועיים שעובדים על טהרת החוזים האישיים כמו היי-טק. כמו-כן, נולדים גופים שמהווים תחרות להסתדרות (כוח לעובדים), והמופע הזה של יותר ויותר התאגדויות עובדים ילך ויתעצם בשנים הקרובות, על אחת כמה וכמה כשהיום עובדים יכולים בנקל לתעל רשתות חברתיות ולנהל את השיח ה'מרדני' שלהם מעל ראשי המעסיקים".
- האם יהיו למעסיקים "חיים קשים" יותר מול העובדים בשנים הקרובות?
"יהיו להם התמודדויות אחרות, אם כי זה לא יקרה באופן מידי אלא בהדרגה. הצלחת המחאה תגרום לכך שה'בושה' תחזור. אם בשנים האחרונות מעסיקים לא התביישו לפגוע ברגל גסה בזכויות עובדים, מתוקף האווירה הזו שישראל היא מדינה קפיטליסטית שרואה בחוקים הדרוויניסטים ערך לגיטימי, הרי שהאווירה היום השתנתה. כך למשל, אני סבור שיכולתם של מעסיקים להעסיק עובדים על בסיס שעתי וללא זכויות תיפגע באופן משמעותי".
- מה יקרה ליכולתו של המעסיק להוביל גלי פיטורים בלי למצמץ?
"אם עד היום המעסיק יכול היה להכריז באופן חד-צדדי על גלי פיטורים וזה היה עובר לו בלי התנגדות, הרי שבחמש השנים הקרובות הוא עלול למצוא את עצמו נתקל בהתארגנויות עובדים שייאלצו אותו לעשות את התהליך באופן אחר: היד שלו תהיה הרבה יותר כבדה על הדק הפיטורים, והם יהיו יותר נקודתיים ופחות ב'גלים'.
"כמו-כן, המעסיק יידרש לתרגילים יצירתיים אחרים בהקשר זה, למשל, לעודד פרישה מרצון, להתחיל לנהל מו"מ עם העובדים שבכוונתו לפטר, להעניק להם פיצויים מוגדלים, מענקי הסתגלות, אולי אפילו להביא לארגון יועצים חיצוניים שימצאו למפוטרים מקומות עבודה חלופיים".
- ומה יהיה הדין בנושא של העלאות שכר? האם גם שם המעסיק יחוש לחיץ?
"בחמש השנים האחרונות לא היה כמעט לאף עובד שיפור בשכר, למרות שיוקר המחיה עלה. גם בעתיד הנראה לעין אני לא חושב שנראה כאן העלאות שכר, כיוון שהן מצריכות מהמעסיקים משאבים שלא תמיד קיימים. כשאין למעסיק ממה לתת - גם שביתה, מחאה או התארגנות עובדים לא תעזור.
"הדבר הכי משמעותי שיקרה בהקשר של זכויות עובדים הוא שסף הפחד עלה. עובדים ביום שאחרי המחאה החברתית פחות יפחדו לבוא אל המעסיק ולתבוע זכויות, והם לא יהיו מוכנים לעבור על ניסיונות ניצול בשתיקה. סף הפחד נחצה, בין השאר, מכיוון הצלחת המחאה החברתית לימדה את האזרחים שהם לא לבד, שרבים כמותם סובלים ומרגישים דפוקים, ולכן אני סבור שנראה יותר התאגדויות קטנות, שינסו לתת הגנה לעובד במקום עבודתו".
צלי גרינברג, ראש התאחדות תעשיות העלית בישראל:
"בסופו של דבר, השורה התחתונה תמשיך לנצח כל רגישות חברתית"
"הכול ימשיך להיות בדיוק אותו
דבר. עושק שעות נוספות של
עובדים, תחת האמירה 'אתה
עובד על חוזה גלובלי', כבר
התקבע והפך לנורמה בארץ.
בסופו של דבר, המנכ"לים
חושבים רק על הבונוס
שלהם ובדרך אליו נמצאים
התייעלות ופיטורי עובדים"
"אני לא מאמין שכתוצאה מהשיח על זכויות, צדק, ערבות הדדית, קיפוח ופערים חברתיים, מעסיקים יחלו לחוש מאוימים על-ידי התאגדויות עובדים. בתוך כל הרעש של המחאה החברתית לא שמענו אף גורם שהעלה על סדר היום את הנושא של זכויות העובדים, ולמעשה כל הסוגיה החשובה הזו רק נדחקה הצידה - חרף העובדה שהרבה מאוד עובדים מקופחים מהווים את שכבת הביניים באוכלוסייה, קרי את אותו חתך דמוגרפי שיזם את המחאה מלכתחילה".
- האם הרוח החדשה שהביאו איתם מובילי המחאה לא תייצר תחושת כוח אצל עובדים שזכויותיהם נפגעו?
"אין ספק שהסולידריות שהפגינו מובילי המחאה עשויה לחלחל גם לעובדים ולהוביל אותם למחשבות על התאגדות. האם למהלך כזה יש אימפקט על המעסיקים? האם זה יעשה שינוי? אני ממש לא בטוח. הבעיה, אגב, לא מונחת במישור הכמותי, כלומר בהיווצרות מסה קריטית של עובדים מאוגדים, כי מספיק שעשרה עובדים יתאגדו ויעמדו ללא מורא מול המעסיק; אבל, בינינו, לתרחיש כזה יש סיכויים קלושים".
- למה?
"כי יש הבדל מהותי בין הפגנות מחאה שנערכות מול טייקונים ו/או ראש ממשלה - שלא משלמים לך את משכורת; לבין מרי המופנה כלפי המעסיק שלך, שבכוחו לפגוע מחר במטה לחמך. יתר-על-כן, גם עתיד המחאה עצמה והאימפקט שלה לוט בערפל. כרגע המוקד של המוחים מופנה ליוקר המחיה, לחלוקה שונה של המשאבים, למחירים הוגנים למוצרים; אבל ברגע שתימצא נוסחה או פתרון שישקיט את ההתאגדות הענקית הזו - כל הדי המחאה החברתית ייעלמו והיא תתפוגג, עוד לפני שהיא תספיק להגיע אל זירת יחסי העבודה וזכויות עובדים".
- מה צריך לקרות כדי שהמחאה תאיים על שלוותם של מעסיקים לא הוגנים?
"רק ההסתדרות יכולה להרים מהלך כזה, אבל אני לא רואה את התרחיש הזה קורה כיוון שההסתדרות מייצגת רק ועדים חזקים מאוד, אין שם תמיד מוטיבציה אמיתית לעשות שינוי, משחק שם מערך כוחות אחר שאינו תמיד ענייני, שהרי אפילו מארגני המחאה סברו שההסתדרות רק ניסתה לתפוס עליהם טרמפ פרסומי ויחצני".
- האם על רקע חידוד המודעות מעסיקים לא יחששו מיחסי ציבור שליליים?
"מה פתאום. זה יהיה בדיוק אותו דבר. עושק שעות נוספות של עובדים, תחת האמירה 'אתה עובד על חוזה גלובלי', כבר התקבע והפך לנורמה בארץ. בסופו של דבר, המנכ"לים חושבים רק על הבונוס שלהם ובדרך אליו נמצאים התייעלות ופיטורי עובדים. בפועל, מה שנקרא בז'רגון המקצועי 'השורה התחתונה' מנצח וימשיך לנצח כל רגישות חברתית. במקרה הטוב, כדי להתהדר ביח"צ של 'רגיש חברתית', המנכ"ל יקים קרן, יפריש ממנה אחוז מסכן מכל הרווחים שהוא עשה על גבם של עובדיו בצורה לא הוגנת, וירוץ ליחצן את 'העשייה החברתית' של ארגונו.
"במילים אחרות, המעסיקים הפכו בשנים האחרונות הרבה יותר מתוחכמים והציניות שם חוגגת. האם הם יפטרו פחות עובדים? האם הם ינסו לרצות עובדים? האם ידם תהיה כבדה יותר על ההדק כשהם יערכו קיצוצי שכר רוחביים? מה פתאום. במקרה הטוב הם יבררו לעצמם טוב יותר לפני תהליך הפיטורים ממי כדאי להם להיפטר (אחד כזה שלא ירוץ לתקשורת).
"במחשבה שנייה, אני אפילו לא בטוח שמוראה של התקשורת כבר עושה עליהם רושם: במשבר הכלכלי האחרון, בעיצומה של הסערה התקשורתית, כשעובדים איבדו את כל עולמם, משפחות נותרו ללא פרנסה, הפכו חדלות פירעון ואיבדו את ביתם, מה עשו בקומברס? פיטרו עוד מאה עובדים והכניסו, בלי למצמץ, עוד מאה משפחות למעגל הנורא הזה. כלומר, גם אם המחאה החברתית תקצור הישגים, בשנים הקרובות עדיין נמשיך להיות עולם (דרוויניסטי) של מעסיקים".