מי מסתתר מאחורי המסכה? לא ברור, אבל הוא יצר את אחד האלבומים המשובחים של השנה.
Sbtrkt, כמו הרבה אלקטרונאים לפניו, נאמן לאתוס של מינימום חשיפה אישית ומקסימום אנונימיות. אפשר למצוא ביטוי לזה גם בכך שפרט לקולו שלו, נשמעים באלבומו הראשון ארבעה זמרים נוספים. ולמרבה השמחה הבריחה מפולחן אישיות של מי שכנראה נולד באנגליה בשם ארון ג'רום, הפוכה לאופי, ליופי ולעושר במוזיקה שלו.
הוא כבר הספיק לעשות רמיקסים לאמנים כמו מ.י.ה, מרק רונסון והבייסמנט ג'אקס, וקנה לעצמו שם בחוגי המוזיקה החדשנית של לונדון. אבל את האמנות סרבנית הקטגוריות שלו, שכבר כונתה כחלק מתת הסוגה "פוסט דאבסטפ", ניתן להשוות במידה סבירה של היגיון לאלו של שניים נוספים שהוציאו אלבומי בכורה השנה: ג'יימס בלייק המופלא וג'יימי וון.
נכון שיש כאן משהו דומה בגישה, ושהקולות הקטועים ב-Sanctuary מזכירים במשהו את המלנכוליה המהפנטת של בלייק. אבל Sbtrkt פחות מתנהג כ"יוצר אישי אלקטרוני" ויותר כמו כותב ומפיק פופ קלאסי.
רבים מהשירים כאן, לו הופקו בקצבים מהירים יותר, היו הופכים ללהיטי דיסקו ענקיים, בזכות הלחנים המצוינים שלהם. אבל הוא מעדיף את השעות הקטנות של סוף הלילה מאשר את הפסגו ת של שיא המסיבה. ולכן שיר פופ מעולה כמו Hold on נשמע יותר כמו קינה לילית מרגשת מאשר כהמנון למחצית הגוף שמהאגן ומטה.
יש פה קטעים כליים מצוינים, והגשות לא פחות יפות של יוקומי נגאנו סולנית ליטל דראגון ובעיקר של זמרת מופלאה בשם סאמפה. האחרונה משרתת נהדר את הסול האלקטרוני הסמיך והעשיר של מי שללא ספק עומד להיות אחד ממנהיגי הפופ של השנים הבאות.
לא מפסיק לשיר
הוא אחד הגיטריסטים החשובים בתולדות הפופ, למרות שלמרבה הצער בעוד מיליונים מכירים את הצליל והתרומה שלו, נדמה שרק מוזיקאים מקצועיים יזהו את דמותו. קרופר בן ה-70 היה חבר בלהקת הסול-פופ המעורבת גזעית הראשונה בתולדות ארה"ב. הוא היה חצי מהחצי הלבן ב"בוקר טי והאם.ג'יז", ואת גיטרת הסול-פאנק המושלמת והמלכותית שלו אפשר לשמוע בשלל להיטים של ה"אם.ג'יז", סם ודייב, ווילסון פיקט ורבים אחרים.
קרופר ניגן כמעט עם כל המי ומי בסול וברוק האמריקניים, ובאלבומו החדש נבחרת של אמנים הגיעה לתת כתף. בין הזמרים כאן נמצאים אריות ותיקים כמו בי.בי. קינג וסטיב ווינווד, בת דור הביניים כמו לוסינדה וויליאמס, ומדור הרטרו-סול הצעיר שרון ג'ונס.
כולם באו כדי לסייע לקרופר במחווה לאחד האנשים שהשפיעו עליו יותר מכל. לוומאן פאולינג היה בשנות ה-50 וה-60 מנהיג ה"פייב רויאלס", ששילבו בין דו-וואפ, גוספל, סול, פופ וריתם'נ'בלוז. היו להם המון להיטים וכאן קרופר, להקתו ושלל אורחיהם מבצעים אותם נהדר. השיר הכי מוכר כאן הוא הלהיט הענק Dedicated to the one I love ששרה יפה לוסינדה וויליאמס. אבל השיא הרגשי מגיע בבלדה אחרת, "מישהו יצר אותך בשבילי" ששר דן פן. אלא שמרבית האלבום אינה בלדות כלל וכלל, אלא מעין מסיבת סיקסטיז. אפשר לדמיין את כל המשתתפים בערב ארוך על בימת מועדון ג'אז או בלוז מסדר גודל בינוני, כשמשהו בין 500 ל-1,500 אנשים נהנים מאספקה בלתי פוסקת של נגינה, שירה ומצב רוח. לא בטוח שהעושר הזה יחדור לצעירים שכן התאהבו ברטרו-סול נוסח איימי ווינהאוס ז"ל או שרון ג'ונס. אבל לכל מי שאהבו את סול שנות ה-60 בזמן אמיתי או מעט לאחריו, זה אלבום קייצ י נפלא.
בוא הביתה
זאק קונדון, עדיין רק בן 25, נחשב כבר ארבע שנים לאחד היוצרים הכי מוכשרים ברוק האלטרנטיבי האמריקני וקנה לעצמו לא מעט אוהדים קנאים.
אני מודה שעד לאריך הנגן הטרי והשלישי שלו, לא נמניתי עימם. משהו בקול המאנפף שלו ייצר אצלי אלרגיה שמיסכה את שיריו ומנעה ממני להתענג על החוזקות המובהקות שלו. קונדון, לצד סופיאן סטיבנס, הוא גדול המתזמרים של דורו ברוק העכשווי.
באלבומים הקודמים הציג תערובות של רוק ופופ עם השפעות מזרח אירופאיות, בלקניות בעיקר, ג'אז ושאנסונים. הוא הקפיד בהם על התכת שורשיו האמריקניים בהשפעות מוזיקליות מאירופה: בראשון בעיקר ממזרחה, ובשני יותר ממערבה.
אחד משני השירים היותר קליטים באלבום החדש, סנטה פה, קרוי על שם עיר הולדתו של קונדון, האיש שהוא ביירות.
ונקודת הציון הביתית אינה מקרית: האלבום החדש הוא בעצם העבודה הכי "אמריקאית " שלו עד היום. יש בו עדיין תזמורי כלי נשיפה מבריקים ומרטיטים, למשל ב-Payne's bay, אבל אלו נשמעים יותר כמו תזמורות צעידה מניו אורלינס או להקות מאריאצ'י מקסיקניות מאשר כהשראות מהיבשת הישנה. אני מודה שעדיין קשה לי עם הנוכחות הקולית של קונדון, אבל ויתרתי על הרתיעה בזכות שירים כה יפים, במיוחד "גושן" והלחן המעולה של "ואגאבונד".
שוחרי רוק אלטרנטיבי ממש לא זקוקים להמלצה משום שסביר שגילו אותו באלבומים הקודמים, אבל למי שמחפש עשייה עכשווית ולא ממוסחרת שלגמרי משמרת ערכים עתיקים עד למאד בפופ האמריקני, כזה שלגמרי נטול גיטרות חשמליות או ביטים אלקטרוניים, שווה לחנוך באלבום הטרי את הרומן ארוך הטווח עם קונדון.