אלה שאין להם כלוםמחאת האוהלים ראויה לתמיכה עקרונית, אבל גם מסויגת, שכן היא מעלה על סדר היום את הסוגיות המהותיות ביותר של החברה בישראל, תוך דרישה לחלוקה מחדש של המשאבים.
ראשי המוחים, וגם אלה שהצטרפו להפגנות ההמוניות, מזהים את עצמם כנמנים עם מעמד הביניים וכעמוד-השדרה של החברה והכלכלה. איני יודע מה הם הקריטריונים לסווג מישהו כנמנה עם מעמד הביניים, אבל הכוונה היא למבחן כלכלי של רמת ההשתכרות.
בתחילת דרכם, ראשי המוחים העלו למרכז הבימה את הדרישה המוצדקת לדיור בר-השגה. אכן מחירי הדירות הרקיעו שחקים, ונבצר מזוגות צעירים למצוא את המקורות הכספיים להון העצמי הנדרש מעבר למימון הבנקאי המובטח במשכנתא על הדירה הנרכשת.
עם התגבשות המחאה והצטרפותם של גורמים וארגונים חברתיים שונים, דרישות המוחים הלכו ותפחו והסתעפו לעשרות נושאים נוספים, כמו יוקר המחיה, חינוך, תחבורה, חלוקת העושר, מיסוי ועוד.
במצב אוטופי, שבו לא קיימים מגבלות תקציביות ולא אילוצים ביטחוניים, כל ממשלה הייתה נענית לכל הדרישות, שלרובן יש יסוד. אולם אין זה המצב. על הממשלה מוטלת חובה עליונה לקיים משמעת תקציבית, ואל לה להיכנס לסחרור שבסופו של יום ייפגע בעם ישראל - לרבות במוחים עצמם.
לא ניתן לפתור את סוגיית הדיור המעיקה ב"זבנג וגמרנו". זהו תהליך של שנים מספר, שבמסגרתו יש להגדיל בעיקר את היצע הקרקעות הזמינות לבנייה, דבר שיביא להוזלת הדירות.
חוקי ההיצע והביקוש הם חזקים יותר מכל דבר אחר. ואכן, הממשלה פועלת בכיוון הנכון, ואני מניח שתמשיך לפעול על מנת להציף את המדינה בקרקעות זמינות לבנייה, גם - ואולי בעיקר - בגוש דן, בירושלים ובחיפה, תוך חיסול כיסי התנגדות ביורוקרטיים.
ועדיין קיימת בעיה יסודית שמטרידה יותר מכל - והיא הפערים החברתיים הקיימים בין אלה הנמנים עם מעמד הביניים, שיש להם, אבל לדעתם לא מספיק - לבין אלה הנמנים עם 3 העשירונים הנמוכים יותר מבחינת רמת ההשתכרות, שאין להם כלום כמעט פרט לחלומות. כוונתי לאלה המשתכרים שכר מינימום או סכום דומה, כמו פועלי תעשייה, חקלאות ובנייה, שבאמת אינם "יכולים לגמור את החודש".
הסכנה האמיתית היא הפערים החברתיים והכלכליים הקיימים בין אלה שמפגינים בשדרות רוטשילד בתל-אביב לבין אלה בחצור-הגלילית, בקריית-שמונה, בשדרות ובנתיבות, שלא יכולים להרשות לעצמם להגיע להפגנות. הם לא חולמים להיות בעלי דירה בגוש דן, אבל הם כן חולמים שילדיהם יזכו לחינוך הולם, כדי שיום אחד הם יימנו עם מעמד הביניים.
למאבק של דפני ליף וחבריה היה משקל מוסרי וציבורי עמוק ורחב יותר אם הם היו מפגינים עבור אלה שאין להם כלום, אבל כנראה גם זה חלום שלא יתגשם.
כאשר דנים במציאת מקורות לשם יצירת משאבים כספיים נוספים, כגון הגדלת המיסוי על חברות ושוק ההון, שומה על הממשלה - בראש ובראשונה - לסייע דווקא ל-3 העשירונים הנמוכים מבחינת ההכנסות, בתחומי החינוך, הדיור הממשלתי וסל מזון בסיסי ומסובסד.
אם כך ייעשה, יגיע פרס ישראל לדפני ליף ולחבריה למחאה.
הכותב הוא ראש משרד עורכי הדין כספי ושות'.
