עוד קמפיין נזרק אל פח הזבל של ההיסטוריה. שוב נבחרת ישראל עושה במכנסיים ברגע האמת. ובהתאם לנוהל שכל צרכן כדורגל כאן כבר מכיר, עכשיו יגיע תורו של ריטואל נוסף: השחיטה. בימים הקרובים יחל דיון ציבורי נוקב שינסה לענות על השאלה "מי אשם בכישלון". אתם תשמעו שהמאמן הלאומי חייב לעוף; שהשחקנים הרופסים צריכים להתבייש; שההתאחדות החלמאית היא זאת שראשיה צריכים להחזיר את המפתחות.
האם מסע הצלב הקבוע הזה נגד הכדורגל הישראלי הוא בכלל מוצדק? ואם לא, מה בכל זאת מונע מנבחרת ישראל להגיע לאיזה הישג נורמלי?
1. פרננדז אשם? לא
הנטייה הטבעית היא להפנות מיד אצבע מאשימה אל המאמן. עם ישראל דורש לדעת למה שכטר שיחק חלוץ בודד מול יוון, ומה פתאום החליט פרננדז לעלות עם עומרי בן הרוש כמגן שמאלי. בהשאלה מעולם המונחים הצבאי, אין חיילים לא טובים וכו' וכו'. אבל בכדורגל העניין הזה לא ממש עובד: ההשפעה של מאמני כדורגל על תוצאות היא קלושה.
רשימת הזוכות בליגת האלופות בעשור האחרון כוללת את באיירן מינכן, ריאל, מילאן, ליברפול, ברצלונה, אינטר, מנצ'סטר יונייטד. המכנה המשותף האמיתי לכולן הוא שמדובר בקבוצות שהיו במהלך העשור האחרון באופן קבוע בטופ-10 של אירופה מבחינת יכולת ייצור הכנסות, וככאלו גייסו לשורותיהן את השחקנים הטובים ביותר. זהות המאמנים של הקבוצות האלו ודאי תשתנה בעשור הקרוב - אבל הן ימשיכו לזכות בתארים, פשוט כי יש להן את הכסף הדרוש לגיוס טאלנטים.
הזוכה היחידה בליגת האלופות בעשור האחרון שאינה נמנית על הקצפת מבחינה כלכלית היא פורטו. אבל ב-2003/04, כשהפורטוגלים הניפו את הגביע, אימן אותם אחד מיחידי הסגולה הבודדים בשוק המאמנים: ז'וזה מוריניו.
ברמת הנבחרות, חוסר היכולת של מאמנים להשפיע על תוצאות היא קיצונית עוד יותר, אם לוקחים בחשבון עד כמה מינורית היא היכולת של מאמן להשפיע על חבורת שחקנים שמתכנסת למקסימום 40 יום בשנה.
הנה עוד סיפור שממחיש מדוע ההתקפות נגד פרננדז הן טיפשיות: באנגליה חשבו במשך שנים שהבעיה של הנבחרת שלהם מתחילה ונגמרת בחוסר הרצון למנות מאמן זר. אכזבה אחרי אכזבה גרמה לאנגלים לוותר על האגו שלהם כ"מולדת כדורגל", ולמנות את סוון גוראן אריקסון, ומאוחר יותר את פאביו קאפלו. התוצאות? אריקסון לא עבר אף פעם את שלב רבע הגמר של טורניר בינלאומי גדול. קאפלו נעצר בקיץ הקודם בשמינית גמר המונדיאל. דווקא מאמן אנגלי אפור כמו טרי ונבלס הגיע לחצי גמר יורו (1996), ואנגלי אחר - בובי רובסון - נעצר רק בחצי גמר מונדיאל (1990).
השורה התחתונה היא שאת פרננדז בקמפיין האחרון היו יכולים להחליף אלכס פרגוסון, ויקו חדד או הבאבא סאלי. התוצאות היו כנראה דומות.
2. השחקנים אשמים? לא
אף אחד לא יכול לטעון ברצינות שליאו מסי אינו מהשחקנים הגדולים בכל הזמנים. אבל בכל זאת, בכל פעם שהוא עולה על המדים של ארגנטינה - הוא מחרבן. למה נוצר הפרדוקס הזה? כי כדורגל הוא משחק קבוצתי, ולמסי הרבה יותר קשה בלי החברים מברצלונה. הדבר נכון גם לגבי הכדורגלנים הישראלים. הדור הנוכחי שלנו הוא מהמוכשרים שהיו כאן. בניון הוא שחקן מוערך בפרמיירליג, הליגה הטובה בעולם, עם רזומה שכולל קבוצות כמו ליברפול, צ'לסי וארסנל. אבל כשהוא לובש את הכחול-לבן הוא דומה לכוכב של הפועל מרמורק. כדורגל נבחרות הרבה פחות אטרקטיבי לצפייה מהצ'מפיונס ליג בדיוק מהסיבה הזאת: חוסר היכולת לייצר תיאום בין שחקנים, גדולים ככל שיהיו, שמתכנסים יחד למעט מאוד ימי אימונים בשנה.
מי הנבחרת שבכל זאת משחקת הכי אטרקטיבי ושולטת בכדורגל בשנים האחרונות? אלופת העולם ואלופת אירופה ספרד, שלא במקרה מבוססת באופן כבד על שחקניה של ברצלונה (8 שחקני בית של בארסה שותפו בגמר מונדיאל 2010, שבעה פתחו בהרכב).
לכן לא רציני להאשים את רפאלוב על המשחק הדלוח שלו מול יוון. הוא בקושי מצליח להסתגל לקבוצה החדשה שלו בבלגיה, וכשהוא מגיע לנבחרת הוא אמור להסתגל לקבוצה חדשה נוספת, שמורכבת ב-90 אחוז משחקנים שאיתם מעולם לא התאמן באופן קבוע, וכל זה בחמישה ימי אימונים.
3. ההתאחדות אשמה? לא
הניסיון לכוון אל ראש הפירמידה ולמצוא את הסיבות לכישלון באנשים שמנהלים את הכדורגל בהתאחדות, הוא הגיוני בסך הכל. כשחברה מפסידה כסף, בעלי המניות באים בטענות קודם כל אל המנכ"ל. אבל הניסיון הזה מתברר כלא הגיוני בכלל בהתחשב במה שקורה בפועל בכדורגל העולמי, שהניהול המקולקל מזמן פשה על כל חלקה טובה בו.
בארגנטינה, למשל, עומד מאז 1979 בראש ההתאחדות אותו אדם שנוי במחלוקת - חוליו גרונדונה. למרות הריכוזיות חסרת הפרופורציות שלו ועל-אף אינספור סיפורים לא מחמיאים בגנותו במהלך השנים, ארגנטינה הפכה בתקופת כהונתו למעצמת כדורגל שיחד עם ברזיל מהווה את יצרנית ויצואנית הכדורגלנים הכי פורייה בעולם.
לאיטליה לא היתה בעיה לזכות בגביע העולם ב-2006 דווקא לאחר התפוצצות פרשת הקאלצ'יופולי.
הניהול הבעייתי של אבי לוזון בהתאחדות הישראלית לא אמור להיות גורם שמונע מנבחרת ישראל לנצח משחקים. סקנדל ההימורים והלבנת ההון שהתפוצץ הקיץ בכדורגל היווני, הוא חמור פי כמה מכל פרשה שידענו בכדורגל הישראלי אי-פעם. אבל הדברים האלו מאבדים חשיבות כשבסוף עולים על המגרש 11 מול 11, ברגע שגיורגוס סמאראס וקוסטאס קצוראניס מבצעים דאבל-פס.
4. התרבות אשמה? כן
נקודת המוצא הבעייתית ביותר שלנו היא התרבות שקשורה לכדורגל. קודם כל, לא משחקים כאן מספיק כדורגל, כך שהבסיס של הפירמידה מראש רעוע ושם אותנו בנחיתות: נכון ל-2010, רק אחד מכל 170 תושבים בישראל הוא כדורגלן רשום. בסלובניה, מדינה צעירה בהרבה מישראל, יש רק 2.04 מיליון תושבים, אבל אחד מכל 66 תושבים הוא כדורגלן רשום בפיפ"א. סלובניה העפילה מאז שנת 2000 לשני מונדיאלים ולאליפות אירופה אחת גם בגלל שיותר אנשים חיים שם את הכדורגל והסיכוי גדול יותר למצוא שם כדורגלנים טובים להרכיב מהם נבחרת.
קשה להצליח בכדורגל באומה שהיא לא מדינת כדורגל, למרות כל ההייפ המבויים בעיתונים ערב משחק: חוסר האהבה לכדורגל בישראל בא לידי ביטוי גם בנתוני צפייה בכדורגל בטלוויזיה ("משחק מרכזי" שמביא לעיתים 5%), ואפילו "אוהדים שרופים" אין לנו מספיק, אם את משחקי הליגה הבכירה של הענף הפופולארי ביותר בישראל פוקדים 4,146 צופים בלבד בממוצע במשחק (במדינה כמו דנמרק, עם אוכלוסייה קטנה יותר, כמות הצופים בליגה המקומית כפולה).
ייתכן שבתרבות שמקדשת צבא וביטחון ותוכניות ריאליטי וצדק חברתי, לא נשאר מקום לכדורגל. יכול להיות שחוסר ההערכה לה זוכים כדורגלנים ישראלים, שלרוב ממותגים כ"ערסים עשירים", גורם לפרסטיז' של המקצוע להתרסק לרצפה. אלו כמובן דברים שיכולים להשתנות: הליגיונרים שיוצאים עכשיו בהמוניהם להרוויח כסף גדול בחו"ל יגרמו ליותר הורים לשלוח את הילדים שלהם לשחק כדורגל, בשל אפשרות האקזיט המבטיחה; הדבר הזה אמור להגדיל את ההיצע של הכדורגלנים כאן. אבל תהליך כזה לוקח שנים. אין קיצורי דרך שיכולים לבוא לידי ביטוי כבר במשחק אחד מול יוון.
עד שהתהליך יסתיים, אפשר להפסיק להאשים את כל העוסקים בכדורגל המקומי בכישלונות של הנבחרת. הכישלונות הם תוצאה של דברים עמוקים יותר מהסוכריות של פרננדז, הפה של לוזון או הרגליים של בניון.