לא מיליון, גם לא חצי מיליון, ובכל זאת, ההפגנה הכי גדולה בתולדות המדינה במוצ"ש סיכמה מעולה את הקיץ הכי אזרחי שהיה בישראל כבר שנות דור לפחות. שלב א' של המחאה החברתית עבר בהצלחה.
אנחנו את שלנו עשינו, כמו שאומרים. עכשיו תור הממשלה והעומד בראשה. בכל מקרה, דבר אחד בטוח - השד החברתי הזה לא יסכים לחזור לשום בקבוק. מה שניטע הקיץ הזה בלבבות כבר לא ייעקר.
המחאה הגיעה במוצ"ש לכיכר המדינה אחרי שבוע קשה. הכפשות, ספינים, כמו גם ויכוחים פנימיים, כמעט ואיימו להכריע אותה. אבל הציבור הוכיח שלמרות הכול, הוא יודע להבדיל בין העיקר והתפל. היה מרגש לראות את זה.
ההיסוס התחלף בקרנבל
זה דווקא התחיל מהוסס. שעה לפני שהצעדה יצאה לדרכה, הרחבה מול כיכר הבימה עמדה כמעט ריקה. בטח יחסית לצעדות הראשונות, ובאוויר עמדה דאגה גדולה.
אבל הדאגה הזו פגה כשיצאנו לדרך. היה מרגש ללכת עם ההמונים ברחוב אבן גבירול. ההיסוס התחלף בקרנבל גדול. לאורך כל הרחוב הוצגו מיצגים, נרקדו ריקודים, והושרו שירים, אנשים קראו מהמרפסות, ואמני קרקס השתלשלו מהן לרחוב.
כמות היצירתיות שהמחאה הזו שחררה אצל האנשים הייתה אחד הדברים היפים - מדגמים של מגדלי אקירוב, דרך פוסטרים של אילן בן-דב ויצחק תשובה, וכלה בקריאות לצדק חברתי גם עבור בעלי החיים.
במקום שיש יצירתיות, יש חיים ויש סיכוי. שינוי שלא נעשה מתוך שמחה אין לו סיכוי. מאוחר יותר, מאחורי הבמה, אני פוגש את שאנן סטריט, סולן "הדג נחש", שמצטט את האנרכיסטית היהודיה אמה גולדמן שאמרה: "אם אי-אפשר לרקוד את זה - זו לא המחאה שלי".
סטריט, שבשיריו עוסק לא מעט במצב החברתי בישראל, בחר לציין את מיקום הבמה: בצומת הרחובות ה' באייר וחברה חדשה. "בה' באייר", אמר, "ייסדנו את המדינה. היום אנחנו מייסדים חברה חדשה". הלוואי שהוא צודק, והלוואי שהשיר הראשון שהדג נחש שרו, "החליפות לא שמות קצוץ", טועה.
ערב של עשה זאת בעצמך
זה לא היה ערב של שלטים מאורגנים. זה היה ערב של "עשה זאת בעצמך". הלכתי שם עם הילדים שלי שצעקו "העם רוצה צדק חברתי", והרגשתי חלק מערב היסטורי. עד היום שאלנו איפה היית ב-4 בנובמבר, אינשאללה נתחיל לשאול איפה היית ב-3 בספטמבר.
כשהצעדה הגיעה לפינת ז'בוטינסקי כבר היה קשה לפלס דרך בתוך ההמון המאושר, וכיכר המדינה, אולי המקום הכי מבוזבז בתל-אביב, מעולם לא נראתה ככה. במקומות אחרים בעולם צעדה במקום כזה הייתה מסתיימת בניפוץ חלונות הראווה של חנויות היוקרה ובביזה. לא אצלנו. אלימות - כמו שאמר אחד הדוברים - אינה דרכה של המחאה הזו.
איציק שמולי, ראשון הדוברים, חזר משהו כמו 20 פעם על המנטרה החדשה שלו, "הישראלים החדשים". אולי זה יהיה שמה של המפלגה שהוא מתכנן להקים. סך-הכול, היה לו נאום טוב, למרות שאת ההצגה גנבה המתרגמת לשפת הסימנים שלא ירדה מהבמה, כרסה בין שיניה. בשלב מסוים עלתה לבמה גם סתיו שפיר, ולימדה את הקהל לומר: "העם דורש צדק חברתי" בשפת הסימנים. זה היה דבר יפה.
רשימה ארוכה של דוברות ודוברים עלתה אמש לבמה - מורה, רופאה, בני-נוער, אקדמאי. כל אחד מהם האיר בפנס את הזווית שלו לחוסר הצדק, ואת כל אחד מהם קיבל הקהל באהבה. נציג המורים עלה, וידיו רעדו כשהקריא מהכתב. ידיו רעדו, אבל קולו היה יציב, והמילים שאמר - בסלע.
זמר העשור, ראבק
אבל יציאת הערב, אם תשאלו אותי, הייתה דווקא רבקה מיכאלי, שעלתה פתאום אחרי אייל גולן, ונתנה נאום מצחיק עד מאוד. בקרוב יפריטו גם את האוהלים, אמרה.
ואפרופו אייל גולן. ההופעה שלו הייתה דבר חשוב, לא פחות. זמר העשור, רבאק. לא בדיוק האיש הראשון שאתם חושבים עליו בהקשר של שירי מחאה והפגנות המוניות. הוא גם דיבר, גולן, אמר שהוא שמח להיות פה, שהוא גאה בדבר הזה שקורה, הוא אפילו אמר "העם דורש צדק חברתי" (ואת גלעד שליט), וזה יותר ממה ששלמה ארצי הסכים לומר. זה גם היה די מצחיק שהוא שר "יש לי רק חלום לקנות לך יהלום".
אבל בסדר, מה זה חשוב. הערב הזה היה גדול בהרבה מסכום חלקיו ותוכן נאומיו. הקיץ של 2011 היה הקיץ האחרון של ישראל הישנה. הלוואי.