קראתי את הדברים שאמר עו"ד פנחס רובין בראיון ל"גלובס" לפני מספר ימים, בו הוא גונן על לקוחותיו, בעלי השליטה בחברות, שלטענתו סובלים מאוד מהעובדה שהחברות שלהם לא משלמות את חובות האג"ח שלהם. הואיל ולגברת כהן מחדרה אין עורך דין שיציג את עמדתה בדיון הזה, החלטתי להרים את הכפפה ולהשיב לשתיים מטענותיו.
הטענה המרכזית הראשונה של עו"ד רובין היא שבעלי השליטה אינם ערבים אישית לחוב, כי לא הם שגייסו את הכסף אלא החברות שלהם, ולכן גם אם לא עמדו בחוב, לא צריך לפגוע בגיוסים עתידיים של חברות אחרות שבבעלותם. אני טוען את ההיפך הגמור.
לגישתי, לבעלי השליטה יש לא רק חובה מוסרית לעשות זאת, אלא על-פי רוב גם חובה משפטית. בעלי השליטה בישראל - ואיני מתייחס כאן ספציפית לשמות שהוזכרו בראיון - שולטים בחברות שבבעלותם ביד רמה. אין עסקה גדולה בחברה שנעשית מבלי שהיא עוברת תחת ידיו של בעל השליטה, וברוב המוחלט של המקרים בעל השליטה הוא זה שמביא את העסקאות לדיון, והוא גם זה שדואג שהן ייצאו אל הפועל כפי שהוא מעוניין.
בעלי השליטה מעורבים באופן אישי וישיר בגיוס הכספים של החברה, ולעיתים הם אלה שדוחפים את הגופים המוסדיים להשתתף בהנפקות שהם מבצעים, תוך שהם מפעילים קשרים. בעלי השליטה משתמשים ללא הרף במוניטין שלהם לצורך גיוס הכסף, ועל מנת לקבל ריביות נמוכות משמעותית מהחלופה הבנקאית.
בעלי השליטה מושכים דיבידנדים במאות מיליוני שקלים כשהזמנים טובים, גם כאשר חלוקת הדיבידנד אינה נובעת מרווח אמיתי אלא משיערוך חשבונאי של נכסים. בעלי השליטה הם אלה שנהנים כאשר החברה מצליחה.
הרווח שלהם, ההפסד של הציבור
מה קורה במקרה ההפוך, אנחנו כבר יודעים. את הרווח הם גורפים במלואו לכיסם, מבלי לחלוק אותו עם איש - אבל את ההפסד הם מבקשים לגלגל על בעלי החוב. בעלי השליטה הקיצוניים אפילו מבקשים להימלט מהחברה ולהותיר את מחזיקי האג"ח אל מול שוקת שבורה. ואני אומר: בעלי השליטה כאלה צריך לתבוע בהליכים משפטיים.
בעלי השליטה לא עושים חסד עם מחזיקי האג"ח בכך שהם מתמודדים עם המשבר. יש להם חובה מוסרית לפרוע את החוב. וגם אם מחזיקי האג"ח בוחרים שלא לממש את זכויותיהם המשפטיות עד תום, עדיין קיימת על הגופים המוסדיים החובה שלא לפתוח שוב את השערים לאותם בעלי שליטה שלא עשו מאמץ עליון כדי לפרוע את מקסימום החוב, לרבות באמצעות נכסים אישיים.
יתרה מכך, בעלי שליטה שלא יסדירו בהסכמה את חובה של החברה שבשליטתם, צריכים להיות פרסונה נון גרטה בשוק ההון הישראלי, ואסור בשום אופן לתת להם כסף ציבורי בעתיד. גם זו, לדעתי, לא רק חובה מוסרית של מי שאחראי על החיסכון הפנסיוני שלנו - אלא חובה חוקית.
שלא יהיה ספק - חשוב לאפשר הסדרים ראויים ומחזור חוב, ולא תמיד צריך לפנות להליכים משפטיים מורכבים. המבחן העיקרי הוא השאלה מתי ניתנת תרומה אמיתית של בעל השליטה מתוך יתרת נכסיו, ומתי מדובר באדם שמבקש למלט את עצמו ולהותיר את ההתמודדות לאחרים.
הטענה המרכזית השנייה של עו"ד רובין היא שמחזיקי האג"ח אינם ציבור החוסכים שיש לגונן עליו, כי למעשה מדובר בספקולנטים. גם כאן אני ממש לא מסכים. מי שרוכש את האג"ח בהנפקות באופן כמעט מוחלט הם הגופים המוסדיים, שעושים זאת בכספי הפנסיה והחיסכון של הציבור כולו.
העובדה שקיים שוק משני שבו ניתן למכור ולרכוש אג"ח, והעובדה שהאג"ח הללו נסחרות לעיתים בערכים נמוכים לאור מצב החברה ובעלי השליטה שלה, לא צריכה לשמש אמתלה שלא לעמוד מאחורי החברה.
והרי עצם קיומו של שוק משני כזה הוא שמשמש את בעלי השליטה על מנת לשכנע את המוסדיים לרכוש את הסחורה הזו מלכתחילה.
עו"ד אופיר נאור הוא בעלים ושותף במשרד עורכי הדין נאור-גרשט, שמייצג מחזיקי אג"ח במספר חברות.