כמעט ארבעה מכל עשרה אנשים (38%) - סובלים, בכל רגע נתון, ממחלות נפש, הפרעות שינה ודמנציה. הנתון המדכא הזה פורסם בסקר חדש שפרסם איגוד הפסיכיאטריה והנוירולוגיה האירופאי (ECNP).
מחלת הנפש השכיחה ביותר היא הפרעת חרדה, אשר פוגעת בלא פחות מ-14% מהאוכלוסייה ונחשבת לאחת המחלות השכיחות ביותר בעולם. כ-7% מהאוכלוסייה סובלים מדיכאון, 7% נוספים מתמודדים עם הפרעות שינה ו-5% סובלים מהפרעות קשב.
"המצב בישראל אינו מאוד שונה, מלבד העובדה שהשכיחות של התמכרויות, בעיקר לאלכוהול, נמוכה אצלנו במקצת", אומר פרופ' יוסי זוהר, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים שיבא ונשיא האיגוד.
אתמול פרסם האיגוד את הסקר המקיף, הראשון בגודל כזה מאז 2005, שבו נבדקו השכיחות של מחלות הנפש והמחלות הנוירולוגיות וההיבטים האנושיים והכלכליים של הבעיות. החדשות הטובות הן ששכיחות ההפרעות לא עלתה מאז שנת 2005, אבל כאן מסתיימות החדשות הטובות.
המחיר החברתי של המחלות הוא כבד מנשוא והארגון קובע בצורה חד משמעית שמחלות הנפש והמחלות הנוירולוגיות הן הגורמים שאחראים יותר מכל לפגיעה באיכות החיים.
הדיכאון עקף את מחלות הלב
מחלות פיזיות, למשל מחלות לב וסרטן, זוכות בדרך כלל לתשומת לב ולתקציבים, מאחר שהן גורמות לנכות פיזית ולקיצור דרמטי של חיי האדם. עם זאת, מחלות הנפש והמוח, שגורמות לנכות בלתי נראית לאורך שנים, פוגעות באיכות החיים לא פחות.
"הדיכאון עבר את מחלות הלב בתור המחלה החמורה ביותר באירופה", טוענים כותבי הסקר. "חשבנו שזה יקרה רק ב-2020, אבל זה קרה מוקדם מן הצפוי". כדי להשוות את העול שמטילות המחלות השונות על החולים ועל החברה, הארגון משתמש במדד בשם "שנת חיים מתוקננת". המדד מאפשר לחשב את הקשר בין מוות מוקדם עקב מחלה לבין הפגיעה ברווחת האדם.
על פי המדד הזה, שנת חיים עם דיכאון כבד, מלווה בפסיכוזה, "שווה" רק כ-20% משנת חיים של אדם בריא. לשם השוואה, שנת חיים עם עיוורון "שווה" על פי המדד כ-60% משנת חיים רגילה.
לשם המחשה, נבחן גבר ישראלי שסבל מגיל 20 מדיכאון כבד ופסיכוזה, לא טופל בהצלחה והלך לעולמו בגיל 79, שהוא הגיל הממוצע. גבר כזה "איבד" מחייו 47 שנים על פי המדד. אם חלילה הגבר יבחר לסיים את חייו בגיל 74, מדובר כבר על אובדן של 52 שנות חיים - 5 שנים "אמיתיות", ביחס לגיל המוות הממוצע ו-47 שנים מתוקננות.
אם מתעלמים לרגע מהיומרה שגלומה במודל - למדוד את "שווי" החיים של אנשים חולים, מגלים שהנתונים האבסולוטיים עגומים. מחלות הנפש והמוח אחראיות ל-26% משנות החיים המתוקננות ש"אבדו". אצל נשים, עשירית מסך השנים האבודות האלה נגרמות עקב דיכאון. גברים, לעומתן, "מאבדים" בממוצע 5% מהשנים בגלל התמכרות לאלכוהול.
למרות שחלק מההפרעות שהוזכרו לעיל אינן מקצרות בהכרח את החיים באופן דרסטי, המחיר שהן גובות הוא עצום. לא מדובר רק בתחושה רעה, אלא גם בהרבה מאוד כסף. ההערכות הן שמדינה מפותחת עלולה לאבד 3%-4% מהתמ"ג השנתי.
הבעיה: היעדר מימון
מה באשר להשקעות במחקר? עורכי הסקר טוענים שהסכומים שמושקעים בנושא אינם מספיקים. הסטיגמות שכרוכות בתחום מחלות הנפש וחוסר המודעות גורמים לכך שרק 50% מהסובלים מהן פונים לקבל טיפול אצל רופא המשפחה. 10% בלבד מקבלים בסופו של התהליך טיפול מפסיכיאטר או נוירולוג. גם הפונים לקבל טיפול נתקלים במכשול - את רוב המחלות עדיין לא ניתן לאבחן בעזרת בדיקת דם או בדיקת הדמיה.
"צריך לשפר את ההכשרה של רופאי המשפחה, כך שיוכלו לזהות את המחלות הללו ולהציע טיפול ראשוני", אומר פרופ' הנס-אולריך וויצ'ן מהאוניברסיטה הטכנית של דרזדן בגרמניה, שהוביל את המחקר.
"חשוב", מוסיף וויצ'ן, "לעשות מאמץ פוליטי כדי להסיט דגש מחקרי על מחלות נפש, לשם הבנת המנגנונים המוחיים, שיפור התרופות והטיפולים הפסיכולוגיים, פיתוח שיטות למניעה וטיפול בחולים בקהילה".
אחת הדרכים הפשוטות יחסית שיכולה לסייע בהתמודדות היא שינוי שמן של מחלות נפש (Mental Ilness), מחלות נוירולוגיות ומחלות של ניוון עצבי, לשם הכולל "מחלות מוח", שאמור לנפץ את הסטיגמה.
"ככל שידוע היום למדע", מסביר פרופ' זוהר, "אלה אכן מחלות של המוח. זה לא אומר שמקורן אינו יכול להיות סביבתי, או שהטיפול בהן חייב להיות תרופתי. גם טיפול פסיכולוגי יכול להיות אפקטיבי מאוד, אך אלה עדיין מחלות של המוח".
ד"ר יובל בן אמנון, המנהל המדעי של חברת לונדבק בישראל, תומך בגישה זו. "נכון לאחד את המחלות הנוירולוגיות ואת מחלות הנפש תחת קורת גג אחת", הוא אומר, "כי הן מופיעות לעיתים קרובות ביחד". לונדבק היא חברת תרופות דנית אשר מתמחה במחלות נפש ומוח בלבד. "50% מחולי האלצהימר חולים גם בדיכאון", מוסיף בן אמנון
האם יש בכל זאת אור בקצה המנהרה? החוקר וויצ'ן מאמין שכן. "הדרך היחידה להשפיע לטובה על החולים תהיה לומר שניתן לטפל במחלות הללו באופן אפקטיבי ומשמעותי", הוא אומר, "אסור להמעיט בכובד הבעיה. המחלות האלה אכן הורסות חיים. אני שונא את הניסיון לטפל בסטיגמה של תת-קבוצות על ידי חולקת המחלות הללו ל'מחלות נפש אמיתיות', לעומת 'נוירוזות'. זה משגע אותי".
הכותבת הייתה אורחת חברת לונדבק בכנס ECNP