"לאף אחד אין הזכות המוסרית לגבות מהאזרחים כסף לטובת חברות הדלק מעבר למה שהמליצה ועדה מקצועית", "זה פשע שלא הפחיתו את מרווח השיווק כבר לפני חצי שנה".
הציטוטים הנחרצים האלה נאמרו על-ידי שר האוצר, יובל שטייניץ, על-רקע החלטת ועדת המחירים המשותפת לאוצר ולמשרד התשתיות להפחית בכ-19 אגורות לליטר את מרווח השיווק, "דמי התיווך" שמקבלות חברות הדלק על הבנזין הנמכר בתחנות.
שר התשתיות, עוזי לנדאו, התנגד להורדה כה גדולה וביקש לבצעה בשתי פעימות. שטייניץ מיהר לשגר חיצי ביקורת מושחזים.
צריך לומר שהפחתת מרווח השיווק מתבררת כצעד נכון. ועדת המחירים בראשות עוזר מנכ"ל האוצר אנואר חילף, רכז האנרגיה באגף תקציבים אודי אדירי, ראש מינהל הדלק במשרד התשתיות חן בר-יוסף ומנהלת אגף תכנון וכלכלה במשרד נופיה בכר, ניצלה את המנדט להתמודדות עם שתי רעות חולות. הראשונה: מחירי השכירות המטורפים ששילמו חברות דלק לבעלי תחנות "אסטרטגיות". השנייה: ההנחות שהוענקו לציי רכב גדולים ולמועדוני לקוחות על חשבונם של הנהגים "המזדמנים".
בהקשר הנ"ל שטייניץ צודק. הבעיה היא בשפה. זו אינה הפעם הראשונה שהוא מושח את טיעוניו בשכבה מוסרנית מול משרד התשתיות. הוא עשה זאת גם בעימותים סביב ועדת ששינסקי.
אלא ששילוב רובד מוסרני בוויכוח כלכלי טהור עלול להתגלות כחרב פיפיות. איך לומר בעדינות: אם גביית יתר מאזרחי המדינה היא פשע מוסרי, גם שר האוצר עלול למצוא עצמו על ספסל הנאשמים (המוסרי כמובן).