הסיקור התקשורתי של מחאת קיץ 2011, בדומה לסיקור מגה-אירועים אחרים בהיסטוריה הקרובה, לא היווה בדיוק מופת של עיתונות משובחת. הביקורת מימין נגד מה שנראה כהתגייסות תקשורתית לטובת המחאה - שהתאפיינה באובדן פרופורציות, בהתעלמות מעובדות בלתי נוחות ולעתים בכזבים ממש - הייתה לא פעם מוצדקת.
קלמן ליבסקינד, כתב התחקירים הבולט של "מעריב", חשף היטב חלק מהכשלים הללו: כשבתקשורת סיפרו כי "הערכות המשטרה" טוענות לכמות מפגינים מסוימת, למשל, ליבסקינד התקשר לדוברי המשטרה וגילה כי איש לא פנה אליהם.
"בכל מה שקשור במחאת הדיור", כתב ליבסקינד, "כמעט שום דבר שנעשה בכלי התקשורת לא נגוע בעבודה עיתונאית. כי עיתונות... היא קודם כול אמירת אמת לצרכנים. אחר-כך יש מקום גם לתפיסות עולם ואג'נדות ודעות".
אלא שבשבוע שעבר, למרבה הצער, סיפק ליבסקינד עצמו דוגמה לעיתונות בעייתית. בכתבתו על שער מוסף השבת של "מעריב" בשבוע שעבר נטען כי מחאת האוהלים אינה אותנטית, אלא מהלך מחושב שמונע מאחורי הקלעים על-ידי חבורת ה"אסטרטגים" הזכורה לרע מימי העמותות הפיקטיביות של אהוד ברק: טל זילברשטיין, אלדד יניב, סטנלי גרינברג ואחרים.
בראש הכתבה התנוססו זו לצד זו תמונותיהם של מקצועני הספין עם אלה של מנהיגי המחאה ה"אותנטיים": זילברשטיין לצד ליף לצד יניב לצד סתיו שפיר לצד גרינברג לצד רגב קונטס.
יש רק בעיה אחת קטנטנה עם המצג הזה: הכתבה לא הביאה קמצוץ ראיה לקשר כלשהו בין ליף וחבריה לבין יניב ושות'. הקונספירציה הסנסציונית אמנם מרתקת ומציתה את הדמיון, אולם היא נותרת בלתי מוכחת לחלוטין.
מה שכן הופיע בכתבה הוא ראיות לכך שחודשים לפני פרוץ המחאה הציג גרינברג בפני יניב ושות' תוכנית להעלאת השמאל לשלטון, שאחד מסעיפיה היה הצתת מחאה חברתית; וכן שזמן קצר לפני שליף התנחלה ברוטשילד נכתב בדף הפייסבוק של "השמאל הלאומי", התנועה שמוביל יניב, על כוונה לצאת בקמפיין להוזלת הדיור לצעירים.
מי שיבחן את זהות המעורבים, מסיק ליבסקינד, "יתקשה שלא לחוש שמדובר בשידור חוזר" של המחאה המזויפת שייצרו עמותות ברק ב-1999.
שימו לב לניסוח: "יתקשה שלא לחוש". לא קביעה עובדתית. הסיבה היא, כנראה, שגם ב"מעריב" יודעים שהחומר שהשיגו רחוק מלהיות אקדח מעשן. אדרבא, אפשר לגזור ממנו מסקנות הפוכות: גרינברג, למשל, קבע כי יש "לכרוך כל העת את הדיון על המצב הכלכלי-חברתי בזה המדיני", שכן ההפרדה "משחקת לידי הימין". לא בדיוק מה שבוצע על-ידי החיילת ליף.
אמנם, מי שמכיר את אלדד יניב יכול להעיד כי חיפוש גבולות הציניות שלו אינו מטלה מומלצת לשונאי מאמצים סיזיפיים, אולם גם אם נסכים שהדברים מעלים תחושה לא נוחה, הרי שמדובר לכל היותר בסיבה מצוינת לפצוח בתחקיר שינסה להוכיח את הקשר בין הגורמים השונים.
מאכזב שליבסקינד, חרף כישוריו המוכחים (חשף את פרשת עמותות ברק ועוד סיפורים רבים), ויתר על האתגר.
החומר ש"חשף" ליבסקינד, כדאי לדעת, הועלה לאתר השמאל הלאומי ולפייסבוק זה מכבר. כמה משונה וחובבני מצד אשפי תקשורת ממולחים כל-כך: לחשוף את מזימתם הסודית לעיני כל.