היה צריך להתנצל. אם השותפות האסטרטגית הייתה כל-כך חשובה - היא הייתה חשובה מספיק כדי להכחיש במשך שנים את אופיו של המשטר הטורקי - היה צריך למחות את הרוק, ואת הדם, ולבקש סליחה. הבעתי את הדעה הזו למחרת ההתקפה על ספינת הג'יהאד "נאבי מרמרה", וזה אפילו עלה ל"גלובס" בביטול פומבי מאוד של מנוי אחד. היה צריך להתנצל מפני שהתנצלויות הן חלק מן הדיפלומטיה הבין-לאומית: לא עניין של צדקנות, אלא עניין של אינטרס עצמי.
ראשי ממשלות יפניים חוזרים וקדים קידות של התנצלות לכל ארץ במזרח אסיה, שמבקשת אותם להתנצל על מעשי סבא במלחמת העולם השנייה. יכול בהחלט להיות שההתנצלויות כנות, אבל הן גם מועילות לעסקים. כמו שכתב שארל דה גול ביומנו לאחר פגישה עם ראש ממשלה יפני, "סוכן של סוני ביקר אצלי היום". יפן לא חיפשה עוד כבוד, היא חיפשה עסקים, והיא מצאה אותם. פעם היא אפילו הייתה סיפור ההצלחה הגדול ביותר של זמננו.
לכל הרוחות, אפילו מועמר אל-קדאפי הבין לפני 8 שנים שמוטב לו למחול על כבודו, להתנצל, להסגיר, לשקול פיצויים עצומים לחלק מקורבנות הטרור שלו. בתמורה, לוב הוחזרה אל הקהילה הבין-לאומית, הוסרו הסנקציות נגדה, היא קיבלה שפע של השקעות - ו"המנהיג האח" קיבל פוליסת ביטוח. היא פקעה, מה לעשות, אבל לא מפני שמעניקיה התכוונו מלכתחילה להפר את תנאיה. ככה יצא, כי ככה יוצא לפעמים ביחסים הבין-לאומיים.
סדר יומו המהפכני
התנצלות ישראל כי תבוא תתפרש כנראה כטכסיס. אבל התנהגותו של רג'יפ טאייפ ארדואן הייתה מטוכססת מיומה הראשון. האיש הזה התעניין מלכתחילה בעניין עיקרי אחד: איך למנוע הפיכה צבאית נגד ממשלתו, ואיך להאריך את שלטונה. כשלעצמן, שתי המטרות האלה היו לגיטימיות - חוץ מזה, שהן נועדו לשרת סדר יום מהפכני.
לרוע המזל, מספר גדול מדי של ישראלים, גם בשירות הממשלתי וגם במגזר הפרטי, היו מוכנים להאמין שארדואן הוא "מוסלמי מתון". ארדואן שיווק את עצמו באירופה כמקביל המוסלמי של "נוצרים דמוקרטיים". אלה האחרונים נתנו את שמם למפלגות שמרניות מתונות וזהירות, העומדות במרכז חייהן הפוליטיים של גרמניה, של הולנד ושל בלגיה. את הטכסיס הזה הכין ארדואן הרבה לפני ניצחונו המדהים, ב-2002. הוא עלה על המטוס הראשון למערב אירופה למחרת ניצחונו, ממש למחרת, כדי להלך קסמים על הנוצרים-דמוקרטיים ועל הסוציאל-דמוקרטיים. קיצור דרך לאיחוד האירופי הוא לא קיבל, אבל הוא צבר את כל נקודות יחסי הציבור שרצה, ועוד יותר.
ארדואן ידע שהוא צריך לנטרל את הצבא. חיזור פומבי נמרץ אחרי האיחוד האירופי היה האמצעי הראשון, מפני שהצבא, שומר גחלת החילוניות, לא יוכל להצדיק את הפלתה של ממשלה "פרו אירופית". אחר כך התחילה החגורה להתהדק סביב מותניהם העבות של הגנרלים. טיפשותו הקיבוצית המונומנטלית של המחנה החילוני אפשרה את הסיבוב הבא, הקריטי לחלוטין: מעצר סדרתי של אנשי צבא ושל בעלי בריתם בחברה האזרחית, ועריכת משפטי ראווה נגד מתכנני כל מיני קשרים צבאיים.
אין זאת אומרת שלא היו קשרים. תמיד היו קשרים בטורקיה. אבל הניסיון לתאר קשר עצום ממדים של מדינה-בתוך-מדינה ("המדינה העמוקה", בז'רגון המקומי) לא התקרב כלל אל הוכחה. מטרתו הייתה להלך אימים, ולדחוק כל מתנגד פוטנציאלי. ההתפטרות האחרונה של כל הפיקוד העליון, במחאה חסרת אונים על ציד המכשפות, מילאה את ציפיות ארדואן.
כאש בעצמותיו
עניינים מעטים בערו כאש בעצמותיהם של ארדואן ושל שותפיו יותר מאיבתם לישראל. עוד לפני שהעפיל אל הפוליטיקה הגבוהה, ארדואן כתב מחזה רווי אנטישמיות. זו אינה אנטישמיות אירופית, זו אנטישמיות הנובעת מן הארס של כתבי האחים המוסלמים. את עקבותיה היה אפשר למצוא בכל רחבי טורקיה שנים לפני ארדואן: בחוברות ובגלויות דואר, שנמכרו בכל קיוסק, מאיסטנבול ועד טרבזון ועד דיארבאקיר.
ארדואן אינו מעוניין בהתנצלות ישראלית. אדרבא, הוא מעוניין באי-התנצלות ישראלית. מאמר מערכת ב"הארץ" הניח השבוע שגירוש השגריר הישראלי מאנקרה, והורדת היחסים למדרגת מזכיר שני, היו רק "תגובה נחפזת", והאשמה נופלת כמובן על ישראל. אפילו ה"ניו יורק טיימס" ראה צורך להיות תקיף יותר בגינוי טורקיה, ולהזכיר את האיום המשתמע של שר החוץ הטורקי להפעיל כוח צבאי נגד ישראל.
התגובה לא הייתה "נחפזת". היא הייתה מתוכננת, כפי שכל מעשי ארדואן בתשע השנים האחרונות היו מתוכננים. הוא עשה חיל בלתי רגיל, הוא המנהיג החזק ביותר של טורקיה מאז אטאטורק. כמובן, יש אצלו לא מעט אופורטוניזם, אבל השיטתיות של מעשיו, כולל הריסת היחסים עם ישראל, מדברת בעדה.
התנצלות אולי תשבש קצת את תוכניותיו. עכשיו אפילו קל יותר להביע אותה, מפני שחוקרי האו"ם סמכו את ידיהם על עצם זכותה של ישראל לפקח על מי עזה. אבל ההנחה המדריכה את אהוד אולמרט, כשהוא פוטר את מנהיגי טורקיה מחשד של איבה ("אני מכיר אותם"), קלוטה מן האוויר: לא ייתכן חידוש של "הברית האסטרטגית", מפני שטורקיה אינה רוצה לא ברית ולא אסטרטגית. סיכויי חידושה שקולים כנגד סיכויי חידושם של יחסי ישראל עם צרפת של דה גול ב-1967. הוא סיים את היחסים המיוחדים עם "ידידתנו ובעלת בריתנו" (המלים ההן בקעו מגרונו) לא מפני שהיא "ירתה את הירייה הראשונה" במלחמת ששת הימים, אלא מפני שהוא הגיע עוד קודם למסקנה שקשרים הדוקים עם הערבים ייטיבו לשרת את האינטרסים של צרפת.
"יודעים איך לירות"
אל השיקול האינטרסנטי נוספת כמובן הפתולוגיה של ארדואן ושל תנועתו כלפי ישראל. נוספת גם דוקטרינת "אפס בעיות עם שכנינו", שמכוחה טורקיה מקווה למעמד הגמון במזרח התיכון. הקו הישר אל ההגמוניה קצת התעקם. ארדואן, שהטיח בשמעון פרס בדאבוס, שווייץ, בינואר 2009, "אתם יודעים יפה מאוד איך לירות", קצת מתקשה לחזור על המלים האלה בפומבי כלפי בשאר אל אסד. יש לו עכשיו קצת בעיות עם איראן. הבדלנים הכורדים מעניקים אפילו לטורקים את ההזדמנות להראות שהם "יודעים יפה מאוד איך לירות". אבל גם אם יש קצת מהמורות בדרך, היעד לא השתנה. יהירותו וכוחניותו של ראש ממשלת טורקיה רק התחזקו, תוצאה של שלושה ניצחונות סוחפים בבחירות לפרלמנט ומונופוליזציה של עמדות הכוח.
חוץ מהתנצלות לצורך יחסי ציבור, אין לישראל עוד ברירה אלא להכיר בזה שטורקיה, "ידידתנו ובעלת בריתנו", היא עכשיו, ביתר שאת, יריבתנו ואויבתנו. אין זאת אומרת שצריך לירות בה, או לנתק איתה את היחסים. עם אויבים אפשר לנהל גם מלחמה קרה, שאולי יום אחד גם תסתיים בהפשרה. אבל העמדת פנים לא תועיל עוד לאיש. מדינית, אסטרטגית וצבאית - טורקיה אמנם אבודה.