א. אף פעם לא ייחסתי חשיבות גדולה מדי לשאלות בסגנון "איפה היית כשזה קרה". בהנחה שלא היית "שם" כש"זה" קרה, ובהנחה שלנוכחות שלך אין איזושהי השפעה על מה שקרה, הרי שאין לשאלה הזו הרבה משמעות. מה זה משנה, ולמי בדיוק, איפה היית ומה עשית בזמן שניל ארמסטרונג נחת על הירח?
ובכל זאת. ב-11 בספטמבר 2001 עבדתי בחברת סטארט-אפ. זו הייתה תקופה של שפע - הרווחתי טוב, יותר טוב ממה שהרווחתי עד אז ומאז, היו לי אוטו מליסינג וחבילה של כרטיסי ביקור שעל שניהם התנוסס אותו הלוגו.
הייתי בוס ונסעתי לחו"ל, כתבתי הרבה יותר מדי מיילים, עבדתי הרבה יותר מדי שעות ועישנתי הרבה יותר מדי סיגריות. אבל משום מה חשבתי שאני מאושר. חשבתי שהעובדה שיש לי אופציות אומרת משהו. חשבתי שאני הולך לשחק אותה. כמו רבים אחרים אז, חייתי בתחושה שהמכה קרובה.
והמכה אכן הייתה קרובה, אלא שזו לא הייתה בדיוק המכה שחיכינו לה. זה היה בצהריים, וחברה עלתה מולי בצ'ט וכתבה משהו כמו "מסוק נכנס הרגע במגדלי עזריאלי". לקח כמה דקות עד שהתברר בדיוק מה קרה.
כמו כל העולם עמדנו דבוקים למסך הענק, צופים שוב ושוב במטוסים מתרסקים אל תוך הבניינים, בבניינים הנופלים. את ההתרסקות של המטוס הראשון לא ראינו בזמן אמת, כמובן, רק בשידורים חוזרים שחזרו שוב ושוב. אבל 17 דקות אחר-כך ראינו בלייב את המטוס השני מתקרב במהירות למגדל הדרומי ונכנס בו בעוצמה. זה היה כמו חלום. עמדנו שם דוממים. זה מה שאני זוכר בעיקר: מין דממה כזו, כבדה ואטומה כמו שמיכה מבטון.
עבד איתנו מתכנת אחד שיובא במיוחד מניו-יורק. המסכן התמוטט שם. לא הייתה לו שום יכולת לתפוס אף אחד מהמשפחה או מהחברים שלו בטלפון. מובן שגם לא הייתה לו שום אפשרות לחזור הביתה, מאחר שכל הטיסות בוטלו.
היינו חברים די טובים, הוא ואני, אבל משום מה אני לא מצליח להיזכר בשם שלו עכשיו. פול או דיוויד, אני כמעט בטוח שפול. בכל מקרה, באותו היום לא היה אדם בודד ממנו בכל העולם.
מבחינתי, שני הסמלים של היום ההוא הם תמונת האיש הנופל מהמגדל ופול או דיוויד או איך שקראו לו. אני כמעט בטוח שפול.
ב. יומיים אחר-כך כינסו אותנו בחדר הישיבות הגדול והודיעו לנו - היינו משהו כמו 40 איש או קצת יותר - שאין כסף, שאבדה כל תקווה לחברה ושכולנו מפוטרים. חבל, אבל אין מה לעשות, תודה ושלום. ככה, בלי הרבה סנטימנטים. אני זוכר שאמרו לנו שמי שרוצה יוכל לרכוש את הלפטופ שלו מהחברה בהנחה.
זה היה אחד השיעורים הכי גדולים שקיבלתי בחיים. למדתי שיעור מזורז בגלובליזציה: זה לא אישי. שום דבר הוא לא אישי. אתה יכול לעשות את העבודה שלך הכי טוב - אבל זה לא משנה בגרוש. אתה יכול להיות תופר נעליים בסדנת יזע בסרי לנקה או איש היי-טק בסביון - אבל שום דבר מכל מה שקורה לא באמת תלוי בך.
אצל סבא וסבתא שלי על המקרר היה תלוי פתק: מאנטש טראכט אונד גוט לאכט. האדם מתכנן ואלוהים צוחק. יש גם שיר של דפש מוד שאומר את אותו הדבר בדיוק. דוד שלי אפרים תמיד אמר את זה קצת אחרת בדרכו המעודנת: חרא נדבק לספינה ואומר "הפלגנו".
זה לא בהכרח שיעור שלילי, אגב. ההכרה שלא הכול, או שום דבר, תלוי בך; יש בה גם הרבה מן החופש. חופש על גבול האנרכיה והניהיליזם, אבל יש בה גם הרבה מן ההומניזם, אם אתה רוצה לקחת את זה לשם.
כולנו, בסופו של דבר, תלויים זה בזה, כולנו רקמה אנושית אחת חיה. הגורלות של כולנו קשורים האחד באחר, כולנו בסופו של דבר מלחים בספינת החלל "ארץ".
ג. אז לקחתי את הפיצויים, ונסענו לכמה חודשים להודו. אני זוכר שבצפון מכרו תיקים וחולצות עם תמונות של המגדלים הקורסים ודיוקנאות של בן-לאדן. גם זה היה שיעור: כשהפערים בחברה גדולים מספיק - החזק לא רואה את החלש ממטר, והחלש שמח במפלתו של החזק. אנשים מפסיקים לראות זה את זה כבני אדם.
אני זוכר שחשבתי: כל-כך הרבה שנאה יש בעולם. אני זוכר שחשבתי שיש לבן אדם רק שתי ברירות: להיות מהטובים או להיות מהרעים. להיות טוב זה לא רק להעביר זקנה את הכביש, זה קודם כל להבין שכולם בני אדם ממש כמוך. כשאני אומר "ממש כמוך" אני לא מתכוון שכולנו אותו הדבר, בדיוק להפך: אני מתכוון שכולנו שונים. זה כל היופי.
בסיום סדנת הוויפאסנה שעשיתי בלה-דק יש רגע אחד שבו - אחרי 10 ימים של התבוננות פנימית בלתי פוסקת, של חפירה בבורות הכי עמוקים וחשוכים של העצמי - אתה פתאום יוצא החוצה מתוכך ורואה את כל בני האדם ואת כל העולם, ומתמלא באהבה אין-סופית כלפי כל מה שחי.
אז לא, אני לא מלא באהבה אין-סופית כלפי כל מה שחי. זה לא החזיק אצלי מעמד, וממילא לא כל מי שחי ראוי לאהבתי, שאינה אין-סופית בשום צורה, אבל מה זה חשוב. העיקר מבחינתי היה להבין שאתה לא לבד בעולם, ממש כמו האחר.
בוויפאסנה מלמדים אותך להסתכל אל תוך הפצע, לרדת עוד ועוד ברזולוציה ולחפש איפה הכאב. מהרגל אל הברך אל נקודה קטנה יותר וכך הלאה, עד שמתברר לך שאין כאב, ואם יש הרי שהוא בטח לא בברך. אותו הדבר עובד גם לצד השני: ככל שאתה מרחיב את נקודת מבטך, אתה מבין שהרוע הוא לא בדתיים, גם לא בדת, גם לא באלוהים. אתה מבין שיש רוע, אבל כמו שהכאב הוא לא בברך, ככה הרוע הוא לא בדת. הוא פשוט שם. כמו הר. כמו ענן. קבוע וחולף בו בזמן. ממש כמוך.
ואולי, אם לחזור לשאלה שבראש העמוד, השאלה היא לא "איפה היית כשזה קרה". אולי השאלה היא "האם היית כשזה קרה". ואולי השאלה היא בכלל "מי היית כשזה קרה", ומה נהיה ממך אחר-כך. כי אם מה שקרה השאיר אותך בדיוק כמו שהיית לפני שזה קרה, מה זה משנה איפה היית, אם בכלל. באותה המידה זה יכול היה לא לקרות.
אתם ודאי שואלים את עצמכם מה אני רוצה מהחיים שלכם. אשאיר אתכם לנסות לענות על השאלה הזו בעצמכם.
ד. מה נותר מהפיגועים האלה? מהי מורשת 11 בספטמבר מלבד מלחמות אכזריות, בדיקות אין-סופיות בשדות תעופה ואיסורים מוזרים כמו הכנסת בקבוק שתייה למטוס? מה למד העולם על עצמו? האם גם אתם מרגישים שלמדנו את השיעור הלא נכון?
אני חושב הרבה על מכונות השיקוף החדשות המוצבות בשדות-התעופה. המתנגדים להן טוענים שהן פוגעות בפרטיות ובכבוד האדם. יש בזה משהו, בוודאי. אבל אולי היינו יכולים ללמוד מהן דווקא את ההפך.
בטיסה האחרונה שלי הסתכלתי על האנשים שעמדו לפניי בתור. הם כולם היו שונים האחד מהאחר; יפים ומכוערים, צעירים ומבוגרים, נמוכים וגבוהים, בני כל המינים והגזעים והדתות. חלקם נסעו לחופשה, חלקם בענייני עבודה, חלקם היו שמחים, חלקם בדיכאון. רובם היו ודאי טובים. מיעוטם, סביר להניח, היו נבלות של ממש. אבל בשביל מכונת השיקוף היינו כולנו אותו הדבר. מבפנים, לעזאזל, אנחנו כולנו אותו הדבר.
אולי במקום מכונות שיקוף היו צריכים להעמיד שם קוראת בקפה, או פסיכולוגית, או זקנה שצריך להעביר אותה את הכביש, או ליצן, או תינוק בוכה. משהו אנושי. משהו שיבקש תגובה אנושית. הרי מכונות השיקוף לא ילמדו אותנו שום דבר על הרוע, הוא לא ישתקף בשום מכונה, ושום מכונה לא תוכל להתריע בפנינו על שום סכנה אמיתית.
הרוע הוא לא בסכין, הוא גם לא במכניקה של היד האוחזת בסכין - הוא לא בעצמות או בגידים או בשרירים או במפרקי האצבעות. הרוע לא נמצא בשום דבר מלבד בכול. אם כבר, הוא בעין. אם כבר, הוא באינטראקציה עם האחר.
למי שאנושי, שום דבר אנושי לא זר. הוציאו את מכונות השיקוף ושימו במקומן אחת מהאפשרויות שמניתי קודם, או יותר טוב: מוזיקה, או ציור, או נזיר סופי מרקד. התגובה לאמנות תלמד אתכם יותר על הבן אדם מכל מכונה.
אתם ודאי שואלים את עצמכם, שוב, מה אני רוצה מהחיים שלכם. שוב, אשאיר אתכם לענות על השאלה הזו בעצמכם.
הרהור
כשהפערים בחברה גדולים מספיק - החזק לא רואה את החלש ממטר, והחלש שמח במפלתו של החזק.