כמו ערוצי הטלוויזיה המסחריים והעיתונים הצהובים, דיוויד גואטה הוא משווק מזהיר. גואטה (44) יודע לעשות זהב ממכירת זבל לקהל. הוא עילוי בהתכת, או ליתר דיוק הטחת, הרע משני העולמות, הדאנס האירופאי וההיפ-הופ האמריקאי, לכדי תערובת שהפכה בשנתיים האחרונות לצליל המוביל בפופ האמריקני.
אף מפיק אירופאי לא כבש ככה את אמריקה מזה עשרות שנים, ואי אפשר לזלזל בהישגים שלו. הדי ג'יי הצרפתי שהפך לסופרסטאר באיביזה פיצח את השוק האמריקאי באלבומו הרביעי והקודם מלפני שנתיים, בשני סינגלים שבהם שרו עבורו קלי רולנד ואייקון. אבל את החותמת הסופית שלו בפסגת הפופ הטביע כשהפיק לבלאק אייד פיז את "I got a feeling" הידוע יותר כ"Tonight's gonna be a good night" . זה היה הלהיט הגדול ביותר של פופ סוף העשור שעבר. וויל.איי.אם, מנהיג הרכב ההיפ-הופ-פופ, זיהה את החדירה האיטית של אסתטיקת הקלאבים הגדולים וההמוניים של אירופה לאוזן האמריקאית, וגייס את גואטה כדי לחולל מהפכה בהיפ-הופ המסחרי.
מעט מאד הדיוטות מסוגלים לזהות ולאפיין צליל של מפיקי פופ, של האנשים הגדולים שמאחורי הקלעים. אבל מאז הלהיט ההוא של הבלאק אייד פיז, שהיה לסינגל הדיגיטלי הכי נמכר בהיסטוריה, הצליל של גואטה הפך לסימן היכר הידוע לכל אוזן מערבית. גואטה לקח את הסאונד האירופאי והאמנים האמריקאים השחורים ועשה מהם את התשובה של שנות האלפיים ללהיטי קלאב מד של שנות ה-70 וה-80 ואיביזה של ה-90.
הומור עצמי בריא
המגע הלכאורה קליל שלו הוא חכם וממזרי ומדויק. יש לו גישה מאד ייחודית לאריזה חסרת עכבות של הטקסטים הכי מפגרים בנמצא עם הפקות שמצד אחד שומרות על מינימליזם באינפורמציה מלודית, הרמונית וקצבית, ומצד שני מאד חדות בפגיעה במטרות.
גואטה, ממוצא יהודי מרוקאי, נשוי ואב לשניים, קרא לפני שמונה שנים לליין המסיבות שלו באיביזה "Fuck me I'm "famous. קשה לפספס את ההומור העצמי הבריא, אבל ספק אם שיער כבר אז כמה מפורסם עוד יהיה לאחר כיבוש אמריקה. מאז האלבום הקודם, אמני היפ-הופ מסחריים שלא ידעו לאן לנווט בז'אנר שלהם שמדשדש יצירתית כבר שנים, מסתערים לעברו. אם יש משהו שבולט באלבום החדש והכפול שלו, שמחולק לדיסק אחד להיטי וקולי ולאחד כלי, זה העסקאות הכלכליות המאוד שקופות: גואטה מביא את המגע הדאנסי המסחרי, וכוכבי ההיפ-הופ פותחים את הפה והרגליים בעבורו.
זמרות מדליקות כמו ניקי מינאז' שהייתה השם הנשי הכי חם בהיפ-הופ בשנה שעברה, ודב שאחראית לאחד מלהיטי ההיפ-הופ היותר סקסיים של השנים האחרונות, Bass down low" , ניצבות בחזית שירים שנקראים "תדליק אותי" ו"אני רק רוצה לזיין".
האחרון דווקא נהנה מפלייבק יצירתי יחסית, אבל הוא לא המקום הכי תפל ורדוד פה. זה שמור ליצירה שנקראת "רטובה" והפזמון שלה מבקש "תגידי לי בייבי כשאת רטובה". ועצוב במיוחד שמי שחבר לדבר הזה הוא סנופ דוג. לא שלסנופ אין עבר מפואר של מילים משפילות נשים. אבל כאן אין שום דבר סקסי במוזיקה, והראפר מאבד את כל סממני ההיכר שלו, את כל הקסם והנוכחות הכריזמטית והמגנטית. קולו אפילו מוחבא מאחורי אפקט אופנתי מטופש.
כך שמה שנותר מסנופ הגדול הוא רק השימוש בשם המותג שלו שמשווק שיר מחורבן מאוד.
אותו דבר קורה גם לל'יל ווין שבדיוק מוציא במקביל אלבום חדש. וויין וסנופ, אמנים מפוצצים במקוריות, באישיות, בסטייל, הופכים אצל גואטה לבעלי תרומה אמנותית אפסית. הם רצים אליו כדי לקפוץ על עגלת ההצלחה המיידית וממשכנים את המוניטין רב השנים שלהם. זה שובר את הלב משום שהריצה הקבוצתית הזו אל חיק נער הזהב הצרפתי מעידה כמה קשה המצב בשוק הפופ האמריקני הנוכחי: בוגדני מתמיד, מתחנף לילדים, דורש מכוכבים לא רק להתפשר מסחרית אלא גם להתנכר לזהות האמנותית שלהם. נורא קל לרדת על גואטה ולבקר את הסחורה שלו משום נמיכותה. אבל הוא מוכרח להיות אדם נבון מאוד בכדי לייצר כל-כך הרבה שירים מטופשים שמשכנעים מיליונים לרקוד אותם ולרכוש אותם.
לא ברור עוד כמה שנים יכהן גואטה ככהן הגדול של המצעדים, אבל נדמה שהאלבום הזה, אפילו אם יצליח מסחרית לא פחות מקודמיו, עלול להפסיק את התנועה החד-סטרית של אמנים לאולפנים שלו: יש דברים שלא עושים אפילו בבית זונות, ואפילו אם מנהל אותו הסרסור הכי גדול בעולם. ברור שלא צריך להתקרב לאלבום הזה, אבל השירים שלו יגיעו אלינו באופן כמעט בלתי נמנע לפחות במועדונים ובחתונות של העונות הקרובות.