"איזה זבלים, אה?". המשפט הזה, בוורסיות כאלו ואחרות, תוקף גלים גלים מיום שישי, אחרי שנבחרות הכדורסל והכדורגל הפסידו והודחו מהקמפיינים האירופיים. הציון הסופי של הקמפיינים הוא כמובן נכשל. נכשלנו/כשלנו/הושפלנו/התפרקנו. הנה עוד כמה כישלונות מהשבוע האחרון: דודי סלע הושפל על-ידי פדרר וגורש בבושת פנים מהמגרש המרכזי ביו.אס אופן אחרי 77 דקות; שחר פאר הגדילה להיכשל באותה תחרות כשהפסידה לילדה בת 16; הקופצים שלנו באליפות העולם באתלטיקה לא הצליחו להעפיל לגמר וקבעו תוצאות עלובות; המרתוניסט שלנו פרש בקילומטר ה-28 בגלל בעיות בגרביים.
הניסיון לתייג כאן כל דבר כהצלחה או כישלון הוא לגיטימי. זה נותן תוצאה ברורה של פלוס או מינוס כדי שתהיה שורה תחתונה. שיהיה משהו "לעבוד איתו" לעיתונאים ולפרשנים. וזה לא שונה מכל מקום אחר בחברה הישראלית שלוקה בדיספרופורציה בתחומים רבים. האם מחאת האוהלים נכשלה? כן. לא. אין באמצע. אם דפני ליף מנסה בשבת האחרונה להסביר לציבור שישן באוהל חודשיים ורוצה שורה תחתונה ש"למחאת האוהלים לא תהיה תמונת ניצחון כי מדובר בתהליך", אז היא נתפסת בדיוק כמו המאמן הלאומי שמנסה להשיג עוד קדנציה אחרי שהציבור, הפרשנים בטלוויזיה, והיו"ר כבר דנו אותו לכישלון.
התיוג של הצלחה או כישלון הוא בעייתי בעיקר בספורט שדורש תהליכים ארוכים מאוד. הסימון של הכישלון (בעיקר אצלנו) הופך אותו לדבר היחיד החשוב וסוגר עם פלומבה כל ניסיון להיזכר בתהליכים או בדרך, והעיקר נהייה מיד הניסיון למנוע את הכישלון הבא. טלאי על טלאי אנחנו מדביקים ברוק, ומתקדמים רק כדי למנוע את הכישלון הבא, במקום לעצור לרגע ולחשוב איך מתקנים את כל הסיפור הרעוע הזה מהבסיס.
***
העניין השני והמהותי יותר קשור לתפישת המציאות ולעיוות המציאות. והמציאות היא לא משהו כשמדובר בספורט הישראלי. האם העובדה שאבי לוזון אמר שאי העפלה ליורו 2012 תהווה כישלון הופכת עוד קמפיין שגרתי ביחס לתוצאות העבר לכישלון? מהכדורסל ציפינו גם כן. מה ציפינו בדיוק - שיעברו את גרמניה (שבה משחק השחקן הטוב בעולם בעונה שעברה), את צרפת (של טוני פארקר ועוד חמישה שחקני NBA), ואת סרביה המעולה? מה ציפינו משחקן הצ'לנג'רים דודי סלע, שיגרור את פדרר לחמש מערכות?
הניסיון לחבר טיעונים כביכול מקצועיים הם טובים לבניית מערך ציפיות ולמכירת כרטיסים. אבל אין בהם ממש. נכון שיש לנו כמה כדורגלנים עכשיו באירופה וכו' וכו', רק אתמול בכינו שאין לנו שחקנים באירופה; לפני כן הבעיה בכלל היתה אצטדיון ר"ג שלא מעניק את היתרון הביתי הדרוש; ושוב חזרנו לנסות מאמן זר (בפעם הרביעית). והנה, עכשיו הכל היה אמור להסתדר: יש לנו הרבה שחקנים באירופה, ויש לנו את בלומפילד, ומאמן זר.
ולא קורה כלום.
***
אנחנו לא מספיק טובים לא רק בגלל שהיריבות טובות מאיתנו. אלא כי נבנה כאן מערך ציפיות לא ריאלי על סמך סטיות תקן היסטוריות שגם אותן כדאי לשים פעם אחת על השולחן. ב-1970 העפלנו למונדיאל. כמה מילים נכתבו על אותה העפלה שהיתה אירוע מכונן, אירוע השיא של הכדורגל. אבל האם אותה העפלה היתה כל כך גדולה? באותה שנה החליטו שהמנצחת של הבית האוקיאני תעפיל ישירות למונדיאל. וכך נבחרת ישראל "הגדולה" ההיא שובצה לבית עם עוד נבחרת אחת בלבד, ניו-זילנד, כשהמנצחת בו עולה הלאה למשחק פלייאוף. הניו-זילנדים הפסידו למעשה את ההתמודדות אחרי שוויתרו על הביתיות מראש ואנחנו אירחנו פעמיים בר"ג, וכך מצאנו את עצמנו בפלייאוף מול אוסטרליה - אוסטרליה העלובה של אז - שאותה עברנו אחרי שהצלחנו לגרד תיקו 1-1 בסידני בגומלין. הנבחרת ההיא לא עלתה בגלל שמישהו החל לבנות כאן מערך אימון מוסדר או שהמקצוענות החלה להתפשט בליגה, או שבגלל שפעם היינו יותר טובים ביחס לסביבה הכדורגלנית. פשוט נדחפנו למקסיקו.
נבחרת הכדורסל הגדולה של ישראל סובלת מאותה סטיית תקן שיצרה הנבחרת של טורינו 79' שסיימה כסגנית אלופת אירופה. אבל מה קרה מאז 79'? לא יותר מדי. אותה נבחרת ממש שבה שיחקו רוב גיבורי 79', שנתיים אחר כך סיימה את האליפות בצ'כוסלובקיה עם שלושה משחקים שמזכירים את השבוע האחרון - תבוסות ליוגוסלביה (15 הפרש), איטליה (18 הפרש) ולקינוח 28 הפרש מבריה"מ.
אנחנו לוקים בתפיסת המציאות, חיים אי שם בין מקסיקו 1970 לטורינו 1979, שתי סטיות תקן שלא מספרות את הסיפור האמיתי. תקלות קורות - 1970 ו-1979 היו תקלות סטטיסטיות.
***
סיבות לכישלון יש ותמיד יהיו. האם הכדורגל כאן כל כך גוסס? הוא לא גוסס יותר משגסס בעבר. ובזמן שאנחנו מתקדמים לאט לאט, גם היריבים שלנו מתעקשים להתקדם וללמוד. בכדורסל ההצלחות שלנו בעבר היו יותר קלות באופן אובייקטיבי בתקופות ההן גם כי שחקנים עדיין לא יצאו ל-NBA.
זה בסדר שאנחנו מרגישים רע עם עצמנו, כל עוד זה יביא לרעיונות לשיפור. רעיונות מושכלים, לא כאלו שנובעים מפאניקה של איך להחזיר את נבחרת הכדורסל למקום 2 באירופה. שיפור יכול להיבחן בבחינת כמות העוסקים בכל ענף. ואם לענף הכדורסל הצטרפו כמעט 5,000 ספורטאים פעילים מאז שנת 2007, והיום רשומים 15,000 אנשים שמשחקים כדורסל בישראל, למרות שהמצב של נבחרת ישראל לא משהו, אז יכול להיות שהמצב בענף, בבסיס שלו, יותר טוב מאי פעם. הצלחה או כישלון יכולים להיבחן גם על בסיס תשתיות הספורט שהשתפרו במדינה. או בכמות שעות של ספורט בבי"ס. וכן, גם במדליות.