כשזכתה מפלגת הצדק והפיתוח, שהקים רג'פ טאיפ ארדואן, בפעם הראשונה ברוב מוחלט בפרלמנט הטורקי לפני עשר שנים, לא יכול היה ראש המפלגה להרכיב ממשלה.
רג'פ-טאיפ, כפי שאוהבים הטורקים לכנות אותו, נאלץ להמתין חודשים אחדים עד תום תקופת הקלון שהוטל עליו בעקבות הרשעתו בהסתה אסלאמיסטית, הרשעה שבעקבותיה ריצה עונש מאסר.
עוד לפני שהקים את מפלגת הצדק והפיתוח היה ארדואן מוכר בטורקיה ובעולם. כשעמד בראש עיריית איסטנבול הציב את התשתית להפיכת הכרך הטורקי העמוס והמזוהם למטרופולין בינלאומי. עם זאת, כשהקימה הרשת הבינלאומית אינטרקונטיננטל מלון מפואר בכיכר טקסים (מלון מרמרה היום), הצהיר שמול המבנה המודרניסטי, המפלצתי משהו, הוא יקים מסגד גדול ומרשים הרבה יותר.
התוכניות להקים את המסגד הזה נגנזו כשסיים את כהונתו באיסטנבול, אבל ללשכת ראש הממשלה באנקרה הגיע כשהוא מצויד בחזון מובנה להחזיר את כבודם הרמוס של המאמינים והמסגדים בטורקיה, שהתנהלה בחילוניות אדוקה ופונדמנטליסטית.
המכשול העיקרי שעמד בדרכו - הצבא - שומר החילוניות ברפובליקה הטורקית שייסד מוסטפה כמאל אתאטורק על חורבות האימפריה העותמנית האסלאמית שקרסה. צבא, שמינה והפיל ממשלות בהפיכות צבאיות, צבא שבחסות רוביו נכתבה החוקה החילונית של המדינה.
לשם כך פעל ארדואן בשני מישורים - הוא החל לנהל כלכלה ליברלית, שהאיצה את הצמיחה והפכה את טורקיה לשוק ממריא ואטרקטיבי. במקביל האיץ את תהליך הקבלה לאיחוד האירופי. כשפעל להשגת המטרות האלה הפך למנהיג הטורקים כולם. דתיים וחילונים, לאומנים וליברלים, פועלים פשוטים וטייקונים.
כמי שגדל באחת השכונות הקשות של איסטנבול, ולפני שפנה לפוליטיקה הספיק גם להיות כדורגלן מקצועי, מצויד ארדואן באינסטינקטים בריאים והרבה חכמת רחוב. להבדיל ממה שהבטיח לבני עמו, הוא מעולם לא שגה באשליות שהאיחוד האירופי, מועדון נוצרי אקסקלוסיבי, יקבל את טורקיה האסלאמית לשורותיו. תחת זאת, הוא השתמש בכל הכלים שסיפקה לו בריסל כדי לנטרל את הצבא מזכויות היתר ולמרות ניסיונות חוזרים ונשנים למנוע זאת ממנו, הוא הצליח להחזיר את הגנרלים לקסרקטינים. התהליך הושלם רק לאחרונה ובתי הסוהר בטורקיה מלאים במאות קצינים בכירים בשירות פעיל ובדימוס, שממתינים לבירור עניינם באשמה של הפרעה לתהליך הדמוקרטי וניסיון הפיכה.
עכשיו מתפנה ארדואן לשלב הבא: לא רק את פולחן האסלאם הוא מבקש להחזיר, אלא גם את ימי הזוהר של האימפריה האסלאמית, שחלשה על המזרח התיכון ומעבר לו.
טורקיה בעיניו של ארדואן אינה עוד גרורה אמריקנית שמשלמת את מחיר הכישלונות של מלחמת העולם הראשונה. טורקיה של ארדואן היא מעצמה אזורית שמחפשת השפעה. מחפשת דרך לשוב אל ימי הזוהר של האימפריה העותמנית שנמחקה.
את ההיגיון שהוביל אותו לחפש את תפקיד המתווך בין ישראל לאויביה הסביר לי לא פעם תוך התרפקות על מאות השנים שבהן שלטו העותמנים אבותיו ביעילות לכאורה כאן בסביבה.
להערכתי הזדהותו עם הסוגיה הפלשתינית מלאה. כמוסלמי אדוק ומאמין, הכאב שהוא חש למראה ההפצצות הישראליות והסבל שמסב הסגר לאוכלוסייה האזרחית הוא כאב פנימי, כן ואמיתי, שגורם לו להשיל את כל העקבות שמחייבים המעמד והתפקיד. יותר מכך - ארדואן רואה באנשי החמאס אחים. אחים מוסלמים.
הוא מהווה להם מודל לחיקוי. הם רואים בו אידאל. הם ושאר תנועות האחים המוסלמים במדינות השונות. רג'פ טאיפ ארדואן הוא היום המנהיג המקובל ביותר ברחוב האסלאמי. רכים נולדים מקבלים את שמו, דיוקנו מתנוסס ברחובות. גיבור ההמונים. את התעוררות האביב הערבי הוא מנכס לעצמו, לדוגמה הייחודית של דמוקרטיה אסלאמית שהוא מייצג.
גם כשהתברר שטעה כשהימר על איראן, כשכרת ברית אסטרטגית עם סוריה וכשהתעקש לתמוך בקדאפי, מיהר לעדכן את המדיניות כשזיהה שהתנאים השתנו.
עכשיו הוא מקפיד למלא את הוואקום המנהיגותי שנוצר ב"אביב הערבי". מאמין שזו ההזדמנות שלו להגיע אל המטרה. טורקיה תהיה שוב אימפריה חזקה ומשפיעה, והוא הסולטן.
בשבוע הבא יתייצב בכיכר תחריר בקהיר ויזכה שם לתשואות ההמונים. הסולטן ארדואן ירגיש שהוא צועד בבטחה בדרך שאותה מגישה לו על מגש של כסף - מדינת היהודים.