גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

את הקטע הבא שלח לנו ארקדי, ישראלי בן 27, המנהל בלוג עצמאי בשם "כשל שוק". ארקדי המגדיר עצמו כ"איש מעמד הביניים וחובב כלכלה", פתח, לדבריו את הבלוג "עקב ההבנה שהתקשורת הלא אובייקטיבית אינה מעמידה את הדיון סביב המחאה למבחן, אלא תומכת בו באופן גורף, וחסר מעצורים".

להלן הפוסט שפרסם ארקדי בתגובה להפגנת הענק האחרונה, בכיכר המדינה:

300 אלף בתל אביב! 450 אלף בכל רחבי הארץ! הנה, הגענו לרגע שבו מעמד הביניים החנוק יצא למחות. על הבמה עולים הנואמים, דורשים עוד סוציאליזם, עוד מעורבות ממשלתית, עוד תקציבי רווחה, והקהל מריע, מבלי להבין שהוא זה שהולך לממן את כל הדרישות הללו מכספו.

"טיפש", הם אמרו לי, כשניסיתי לשכנע אותם שלא ללכת להפגנה. "זו ההזדמנות שלנו להראות לממשלה שנגמרה לנו הסבלנות, ואנחנו לא מוכנים להמשיך בצורה הזו". אין פלא שזה המצב. הטלוויזיה והעיתונים מלאים בסיסמאות שהופכות את המאבק הזה לכמעט רומנטי - "הציבור אומר די", "לוקחים את העניינים לידיים", "מחזירים את המדינה לעם", ממש כאילו אהובת ליבנו, מדינת הרווחה, נלקחה מאיתנו, ואנחנו הולכים כדי להחזיר אותה אלינו.

התקשורת מנצלת כל רגע פנוי כדי לשווק את המחאה, ולסנן באופן כמעט הרמטי כל מי שמעז לחלוק על דבר מה. כל מי שרק מרמז לכך שהמחאה הזו אינה תורה מסיני, מתקבל בבוז ומסווג כ"אויב הציבור". אין פלא שהציבור הולך כעדר עיוור, ללא מעצורים, ולא טורח לעצור לרגע כדי לעבור על העובדות. ממשיך מבלי להבין, שהמחאה הזו תרע עוד יותר את מצבו הכלכלי של מעמד הביניים.

אולי דווקא פה, בין שורות אלה, תצמח ההבנה שדרישות "מחאת האוהלים" והאינטרס של מעמד הביניים הפוכים לחלוטין.

נתחיל מהבסיס. מדוע רוצה מעמד הביניים למחות? בגלל יוקר המחיה. וכדי לפשט את המונח, נסביר שיוקר מחיה משמעותו שמחירי המוצרים כאן גבוהים מאוד יחסית להכנסה. אף אחד לא היה מתלונן שמחיר הקוטג' הוא 7.5 שקל אם השכר החציוני במשק היה 17 אלף שקל, במקום פחות ממחצית מזה כיום.

יוקר המחיה של מעמד הביניים מורגש אצל כולנו, ומתבטא בכך שגם משפחה עם שני ילדים בלבד, שבה שני בני הזוג עובדים במשרות מכובדות, מצליחה רק בקושי לגמור את החודש, שלא לדבר על לחסוך. אין ספק שהמשמעויות וההשלכות של מצב זה הן שליליות ואף הרסניות.

בילדותנו, ההורים שלנו לימדו אותנו שאנחנו צריכים להתאמץ בבית הספר, להשקיע בלימודים, לרכוש מקצוע מכובד ולעבוד בעבודה מסודרת, וכך נוכל ליהנות מרווחה כלכלית. לפתע, המציאות השתנתה: מה קורה כאן היום? למדנו, השקענו ועבדנו - ורובנו רחוקים מאוד מחיי רווחה, גם אם המקצוע שלנו מבוקש והשכר שלנו נמצא בעשירונים העליונים (7-9).

אז איך הגענו לכאן? למה "יוקר המחיה" כאן כל כך גבוה? למה ליטר דלק כאן עולה יותר מ-7 שקלים בעוד שבמדינות אחרות הוא כחצי מזה? למה הונדה סיוויק חדשה, שמחירה בארה"ב פחות מ-16 אלף דולר (שהם קצת פחות מ-60 אלף שקל) נמכרת כאן במחיר כפול?

הסיבה היא, קודם כל, מיסוי. אז מה נטל המס האמיתי כאן בארץ? סך הכנסות היחידים בישראל, עמד בשנת 2007 על 397 מיליארד שקל. הכנסות המדינה והרשויות המקומיות ממסים באותה שנה עמדו על 216 מיליארד שקל (לאחר ניכוי מס חברות). חשבון פשוט מעמיד את נטל המס על 54.5%. משמעות הדבר היא שעל כל שקל שאנחנו מרוויחים, אנחנו משלמים למדינה כמעט 55 אגורות. יותר ממחצית ההכנסה שלנו, אותה הרווחנו בעבודה מאומצת, נלקחת מאיתנו.

שיטות הגביה של המדינה מאוד יצירתיות. המס הגלוי הוא המס אותו אנו רואים בתלוש השכר שלנו:

- מס הכנסה.
- ביטוח לאומי.
- ביטוח בריאות.

אבל לצד מיסים גלויים אלה, יש עוד המון מיסים נסתרים אותם אנחנו פוגשים ביומיום:

- מע"מ.
- מס דלק (בלו).
- מס על מכוניות מיובאות.
- מס רווחי הון.
- מס רכישה.
- מס שבח.

והמס הנורא מכולם - מס אינפלציה.

ניתן לראות בקלות כיצד המסים הללו תורמים כדי לכווץ את רמת החיים שלנו משני הכיוונים: המסים הגלויים (הישירים) מקטינים את ההכנסה שלנו. המסים הנסתרים מעלים את המחירים של כל המוצרים במשק, וכך אנחנו מוצאים את עצמנו מרוויחים פחות, משלמים יותר ובקושי גומרים את החודש.

לאן הולך כל הכסף הזה שהמדינה לוקחת מאיתנו? נסתכל על תקציב המדינה לשנת 2012, המסתכם ב-366 מיליארד שקל (מיליארד ביום...), ועיקריו:

ממשל ומשטרה - 25 מיליארד שקל.
גימלאות ופיצויים לאותם עובדי מדינה - 13 מיליארד.
ביטחון - 50 מיליארד.
משרד החינוך - 36 מיליארד.
ההשכלה הגבוהה - 7.5 מיליארד.
משרד הרווחה + "תמיכות שונות" - 9 מיליארד.
משרד הבריאות - 20 מיליארד.
ביטוח לאומי - 40 מיליארד (31 תקציב "רגיל + 9 מיליארד בחובות).
תשלום חובות - 90 מיליארד.

את כל ההוצאות הללו מממן, כמובן, משלם המסים. וכמה מזה מוקצה למדיניות רווחה? רק מהסעיפים הללו, מדובר ב-125 מיליארד. אם נוסיף למספר זה את תשלומי החובות (שגם הם נועדו לממן את ההוצאות הממשלתיות), נגיע ל-215 מיליארד. כלומר, 60% מהתקציב, 60% מהמיסים שלנו, מופנים לטובת מדיניות רווחה.

מה לעזעזל קורה פה? האם ההמון, המריע לקריאות "מדינת רווחה סוציאליסטית" בעצם מפספס את העובדה שהסיבה ליוקר המחיה היא בכלל המדיניות הסוציאליסטית המופקרת שכבר קיימת - ושהוא נאלץ לממן?

לפני שתתקוממו על הכינוי "מופקרת", קראו היטב עד סוף הכתבה. כשתסיימו, קביעה זו תיראה טבעית לחלוטין בעיניכם.

כדי לכנות את ההתנהלות כמופקרת, לא מספיק לצעוק ולנפנף בידיים. הרי לגיטימי לשלם הרבה, בתנאי שמקבלים תמורה ראויה. מכאן, כדי להבין עד כמה המדיניות היא מופקרת (בשונה מנרחבת), יש לבחון את השאלה - "אז מה קיבלנו בתמורה?"

כדוגמה, ניקח את תחום החינוך. בשנת 2004, ההוצאה הלאומית על תחום החינוך בישראל הסתכמה ב-48 מיליארד שקל, שהיוו 9.1% מההכנסה הלאומית הגולמית. ומה קורה במדינות אחרות? הנה קצת נתונים:

גרמניה 5.3%
בריטניה 6.1%
ארה"ב 7.5%
יפן 4.8%
ספרד 4.7%
צרפת 6.3%
קוריאה 7.5%
ממוצע OECD כ-6.3%

מהנתונים עולה בבירור, שההשקעה הממשלתית בתחום החינוך בישראל עולה משמעותית על המדינות האחרות. והתוצאות? ישראל ממוקמת במקום ה-24 מתוך 49, מבחינת החינוך. בין המדינות שעוברות את ישראל נמנות קוריאה, סינגפור, הונג-קונג, יפן, הונגריה, בריטניה, רוסיה, ארצות הברית, איטליה, מלזיה, קפריסין ועוד. בסיכום, אנחנו מבזבזים יותר מהמתחרים, וכמעט פי 1.5 מהממוצע.

נעבור לתחום הבריאות, גם פה אין חדשות מעודדות. התקציב מבשר לנו על הוצאה של 20 מיליארד שקל. אם נחלק את הסכום במספר המועסקים בישראל (2.88 מיליון), נקבל 7,000 שקל בשנה, או 580 שקל בחודש. התמורה, כפי שבטח יודע כל מי שנזקק לשירותי רפואה, אינה איכותית במיוחד.

ולמה היא אינה איכותית במיוחד? אחוז ההוצאה הציבורית מתוך כלל ההוצאה על בריאות בישראל הינה 66.5%. כלומר, אם ניקח את סך הכסף של צריכת שירותי הרפואה במדינה, כ-66.5% ממומן על ידי המדינה (כלומר, על חשבון משלם המסים), והשאר באמצעות רכישת שירותי בריאות באופן פרטי.

המספר המדובר, 66.5%, נמצא הרבה מתחת למדינות סקנדינביה (80-90%), מדינות מערב אירופה (צרפת, איטליה, גרמניה, בלגיה: 70-80%), מתחת לממוצע (71%) ולחציון (73.4%) של מדינות ה-OECD.

למה המספר הזה משמעותי? הוא מדגים את העובדה שהשירות הציבורי ה"חינמי" אינו מספיק טוב. לא מספיק טוב, כיוון שהאזרחים לא מסתפקים ברפואה הציבורית, אלא נאלצים לשלם בנוסף לכך עוד כספים רבים כדי לזכות בטיפול רפואי משביע רצון.

מי נמצאת מתחתינו, אתם שואלים? יוון פושטת הרגל, שוויץ (55%) ואחרונה חביבה - ארה"ב (44%). ומה משעשע כאן? ארה"ב היא המדינה שבה ההוצאה על בריאות מתוך התמ"ג היא הגבוהה בעולם, ובפער עצום מכל השאר (15%), כשהבאה אחריה היא גרמניה עם 10.5% ושוויץ עם 10.2%. משעשע, כי נראה שככל שההוצאה הציבורית על בריאות עולה (כאחוז מהתל"ג), איכות השירות דווקא יורדת והאזרח נאלץ לבצע "השלמות" מכיסו הפרטי.

מה מציעים מנהיגי המחאה? להעמיק את המדיניות הסוציאליסטית המופקרת הזו, מתוך אשליה שאם ניתן למדינה לנהל עוד יותר כסף, היא תדע להתנהל בצורה חכמה יותר ותלמד, לפתע, לספק שירות איכותי יותר.

איפה פה ההיגיון? הרי טיעון כזה דומה לטיעון לפיו מתן אלכוהול לשיכור יעזור להפוך אותו לפיכח. המדינה נכשלה בניהול השירותים הציבוריים הללו, עשקה את האזרחים בתשלומי מיסים, סיפקה תמורה עלובה, ואנחנו צריכים לתת לה עוד כסף?

לנזק של חוסר היעילות, צריך להוסיף את חוסר הצדק שהמדינה גורמת כשהיא מהווה מונופול בתחום הבריאות והחינוך. מורים, אשר בוחרים לעבוד במערכת החינוך הציבורית, אינם מקבלים את השכר הראוי עבור תרומתם ולא מתוגמלים על הישגיהם. אינני בא לטעון ששכר המורים נמוך לעומת השכר "הראוי", אלא שאין שוק חופשי שיידע להעריך מהו השווי האמיתי של מורה איכותי, ושל מורה קצת פחות איכותי. המדינה, כמונופול, יכולה להוריד את שכר המורים ללא הגבלה כמעט, כי אין לה כמעט שום תחרות בתחום העסקת מורים.

אז מה רוצים מנהיגי המחאה? להעמיק את שירותי הרווחה. מצד אחד, משמעות הדבר היא עוד כספים לשירותי המונופול שמציעה המדינה בתחומים כמו החינוך והבריאות, בהם היא נכשלת במתן תמורה ראויה, וכמובן שזה אומר עוד תקציבים ל"תשלומי העברה" שיגיעו למובטלים, מקבלי קיצבאות, משפחות ברוכות ילדים, בחורי ישיבה, אברכים ועוד ועוד ועוד.

מה המשותף לכל תשלומי ההעברה הללו? מדובר בכסף שלא זו בלבד שלא יגיע לידיים של מעמד הביניים, אלא, בנוסף לכך,יגביר את המוטיבציה של הקבוצות הללו לחיות על חשבון משלם המסים במקום לצאת ולפרנס את עצמן. בשביל מה לצאת לעבוד? לא רק שיש "פראיירים" אשר מוכנים לממן אותי, המדינה אפילו דואגת לגבות בשבילי את הכספים ולהביא לי אותם על מגש.

התוצאה? כדי לממן את כל התקציבים הללו, נטל המס יגדל, בעוד שהתמורה תישאר בעינה. משמעות הדבר היא עוד ועוד נטל על אותו מעמד ביניים, שבא להפגין. המדינה עושקת את הציבור בתשלומי מיסים, והמפגינים רוצים לתת לה לעשוק אותם עוד יותר. גילינו שהחתול אכל לנו את השמנת, ואנחנו מחליטים לתת לו לשמור על כמות כפולה. מזוכיזם כלכלי טהור. במקום להפגין למען הורדת מיסים וצמצום ההפקרות, הציבור עושה בדיוק להיפך.

מנהיגי המחאה ודאי ינסו לטעון בשלב זה: "מה פתאום שנטל המס יעלה - שהעשירים ישלמו". נתחיל דווקא מהטיעון הכלכלי: גם אם נטיל על המאיון העליון 100% מס (כלומר כל הכסף שהם מרוויחים, החל המשקל הראשון, הולך למדינה), נוכל לקבל תוספת בת 23 מיליארד שקל לתקציב. מכאן, שגם עם גזירה מופרכת שכזו, התוספת לא תוכל לממן אפילו שליש מסך הדרישות של מנהיגי המחאה, על אחת כמה וכמה במקרה של הגדלת "מס המאיון" בצורה שפויה.

למה רק מאיון עליון ולא עשירון עליון, או שני העשירונים העליונים? כי נטל המס הפך את העשירונים הללו לאנשי מעמד הביניים, הם רחוקים מאוד מלהיות עשירים. רף הכניסה לעשירון העליון הוא שכר של 27 אלף ש"ח ברוטו למשק-בית, ממנו נשאר נטו של פחות מ-20 אלף שקל. האם אלה האנשים "העשירים" מהם נוכל לחלוב עוד מסים? ודאי שלא. למעשה, נטל המס כיום הופך גם אותם לאנשי מעמד הביניים, המתקשים לחסוך וסובלים מיוקר המחיה.

פרט לטיעון הכלכלי של "העשירים ישלמו", קיים גם הטיעון המוסרי: מדוע יש להעניש את העשירים על שלמדו, התמידו, הצטיינו, וכיום מקבלים שכר יפה על השקעתם? במה חטאו? האם השיגו את הונם במרמה? מדוע יש לקחת מהם עוד? איזו מוטיבציה תהיה לצעירים ללמוד, להשקיע, ולהגדיל את פרודוקטיביות שלהם, אם הם יודעים שממילא המדינה תיקח את כל כספם?

בסדר, לא עשירון עליון. "נגדיל את מס החברות". עוד פיתרון שיעביר כבדרך קסם כסף לקופת המדינה. אז לאן באמת תוביל העלאת המס? חלק מהחברות הבינלאומיות היושבות בישראל, יעדיפו להעביר את המרכזים שלהן למדינות אחרות בהן נטל המס נמוך יותר. החברות היצרניות - אסם, תנובה, עלית ואחרות - יגלגלו את העלות לצרכן, בדיוק כמו בהעלאת מע"מ.

בסיכומו של דבר, כל הוצאה של חברה יצרנית, בין אם מדובר בהוצאה על חומרי גלם, שכר או מס, מגולמת במחיר לצרכן. כשמחיר פולי הקפה עולה בשווקים הבינלאומיים, יצרני הקפה נאלצים לייקר את המוצר הסופי ללקוח, כדי לעמוד ביעדי הרווחיות שלהם. באותה מידה, ברגע שחברה יצרנית תספוג פגיעה ברווח הנקי שלה עקב הגדלת נטל מס החברות, היא תעלה בסופו של דבר את המחיר לצרכן בהתאמה, גם אם לתקופה קצרה תסכים לספוג את ההפרש.

אם כך, לאיזו תוצאה ההחלטה המבריקה הזו תוביל? המוצרים שוב יתייקרו, דבר אשר יעלה את יוקר המחיה. בעקבות נטישת החברות, הביקוש לעובדים יירד, והדבר יגרור אחוזי אבטלה גבוהים יותר וכמובן שכר נמוך יותר (שכן עודף היצע עובדים יוריד את מחירם). כלומר, גם מכאן לא תבוא הישועה.

את כל העובדות הללו כמובן שלא תשמעו ממנהיגי המחאה. חלקם בטוחים שברשות הממשלה ישנו מחבוא נסתר של כסף, אותו היא שומרת לעצמה ומסרבת לחלוק עם הציבור. חלקם יטענו ש"אנחנו לא כלכלנים, אז שהמומחים יפתרו את הבעיה", מה שמיידית מאפשר להם להציב דרישות חסרות שחר מבלי לעמוד בפני ביקורת כלשהי. ויתר המוחים ימשיכו לדרוש מ"הנבלות העשירים האלה" להמשיך ולממן אותם עוד ועוד.

יש רעיון חצוף למימון התוכניות הללו - "נפסיק לממן תלמידי ישיבה". זה כבר סוציאליזם חזירי. לממן מכספי משלם המסים חינוך חינם מגיל 3 חודשים? בוודאי. לממן לימודים על תיכוניים? ברור. לממן לימודים של בחורי ישיבה? ממש לא.

זו בדיוק היא החזירות והצביעות של המאבק הזה: כשהמוחים דורשים שמשלם המסים יממן את המוצרים והשירותים אותם הם צפויים לצרוך, אבל בשום פנים ואופן לא יממן שירותים ציבוריים אחרים שאינם רלוונטיים עבורם.

חזירות היא הרצון שמשלם המסים יממן את ההוצאות האישיות של המוחים, כי בעיניהם, השירות הניתן במגזר הפרטי יקר מדי. חוק חינוך חובה מגיל 3 חודשים יעלה למשלם המסים 25 מיליארד שקל בשנה. אם נחשב מה הסכום לכל מועסק, מדובר ב-8,700 שקל בשנה, או יותר מ-700 שקל בחודש.

אין למנהיגי המחאה שום בעיה מוסרית שהציבור יממן להם את הוצאות גידול הילדים, בעוד שהם מזדעקים ונעמדים על הרגליים האחוריות כשהם צריכים לממן את לימודיהם של תלמידי הישיבה. למזלנו, לפחות את העלות של המטרנה הם אינם מבקשים להטיל על משלם המסים, לפחות עד להודעה חדשה.

גם הטיעון שמחירי הגנים גבוהים מאוד כאמתלה למימונם על ידי משלם המסים - הוא טיעון מופרך. הגנים לא עולים 3,000 שקל בחודש כיוון שהטייקונית "שולה" פתחה 1,000 גנים, ובוודאי שלא בגלל היעדר תחרות או תיאום מחירים. גן עולה 3,000 שקל כי ההורים רוצים גננת על כל 3 ילדים ולא בגלל שום סיבה אחרת. כמובן שלא חסרים גנים פחות "איכותיים" שעולים גם חצי מזה, אך האמהות מעדיפות לבוא בתלונות לכולם חוץ מלדרישות שלהן עצמן.

זו, למעשה, אחת הבעיות הגדולות של מדיניות סוציאליסטית: כולם רוצים שהכסף יגיע "למקומות הנכונים", כשהבעיה היא שלכל אחד יש מקום נכון משלו, ובכל חלוקה שהיא, רוב הציבור מרגיש שכספו מגיע לידיים הלא נכונות. רק מצב בו המדינה מפסיקה לנהל את הכסף הציבורי הזה יכול להביא לצדק אמיתי, שבו אף אחד לא ירגיש מקופח.

אז מה? נפסיק לדאוג לחברינו? נפסיק לסייע לנזקקים? אדם לאדם זאב? ברור שלא. אין שום ויכוח בנוגע לצורך של החברה לדאוג לחבריה. הכשל מתחיל כשמעבירים את האחריות הזו מהחברה למדינה, אשר עושה את זה בצורה לא יעילה, לא שוויונית ולא הוגנת.

הפתרון הוא לאפשר לאזרחים לתרום ולסייע לאחרים באמצעות עמותות, כאשר כל אזרח בוחר כמה ולאן לתרום. לדוגמה, אם הציבור אכן מעוניין לסבסד לימודים אקדמאיים, נאפשר לציבור לתרום את כספו לטובת מלגות לימודים. יתרמו? יופי. לא יתרמו? זה יוכיח, מעבר לכל ספק, שהציבור לא באמת רוצה לממן ולסבסד מטרה זו.

כמובן, שגם מצב בו לא ייתרמו מלגות לימודים אינו גוזר היעלמות ההשכלה הגבוהה, כאשר זו האחרונה, תיאלץ להתאים את עצמה הן בהיבט המחיר אותו מוכן לשלם האזרח, והן בהיבט השירות אותו הוא מצפה לקבל בתמורה לכספו.

אין כאן לא קסמים וגם לא שפנים מתחת לשרוול, כך שמי שיצטרך לממן את הדרישות הללו הוא ציבור משלם המסים, שעודנו היה ויהיה למעשה מעמד הביניים.

בעצם, שכחנו עוד אופציה "מבריקה" - פריצת מסגרת התקציב. זה כמובן רעיון מטופש מאין כמותו: מדינת ישראל תצטרך ללוות עוד ועוד כסף כדי לממן את ההפרש שבין ההכנסות שלה ממיסים לבין ההוצאות המופקרות הללו. זה אולי יכול לעבוד במשך שנה או שנתיים, אבל די מהר יבינו המלווים הפוטנציאליים, שכיוון שישנו גירעון שוטף בתקציב והחוב ממשיך לצמוח, מדינת ישראל איננה מסוגלת להחזיר את החובות הללו - ויסגרו את הברז.

ומה אז? או שהמדינה תיאלץ להכריז על פשיטת רגל כללית, שתביא התפרצות של אבטלה, ממש כמו בכלכלה המשגשגת של יוון, או שהממשלה תדפיס כסף כדי להחזיר את החובות שלה, מה שיביא היפר-אינפלציה שבה מעמד הביניים ש"בקושי גומר את החודש" יהפוך למעמד העניים שאין לו כסף לקנות אוכל.

לשם בדיוק מובילים אותנו המוחים הללו, ואין זה מקרה שמיד אחרי הכרזתו של פרופ' טכטנברג על הצורך לשמור על תקציב מאוזן, קראה לו הגברת ליף להתפטר. אפילו היא מבינה שאין שום דרך לממן את כל הדרישות הללו, אלא על ידי הפקרות תקציבית שתביא בהכרח לקריסה כלכלית, ואף אומרת זאת בגלוי: "שמירה על מסגרת התקציב תוביל לכך שהסכומים יהיו קטנים וחד-פעמיים, ללא השלכה לשנים הבאות. תחושתנו שהוועדה הזו היא טלאי שנועד למוסס המחאה".

הרחבת התקציב היא משחק פירמידה בחסות המדינה. בשנתיים הראשונות כולם מרוויחים, אבל כל מה שבא אחר-כך מוחק את כל הרווחים והרבה יותר מכך.

מדיניות סוציאליסטית פירושה עוני, שבו אמנם כולם יותר שווים - אך גם עניים. מדינה סוציאליסטית פירושה שחיתות, בזבוז כסף ציבורי ועלייה של "טייקונים". כשהמדינה מתערבת בכלכלה, היא כבר יודעת לסדר למקורבים לה נתח גדול מהצלחת, וככל שהצלחת מתרחבת, כך יש מקום ליותר שחיתות ויותר טייקונים, אשר מסתמכים על קרבתם לאנשי השלטון בכדי לחזק את שלטונם האוליגרכי בשוק.

נכון, היו מדיניות סוציאל-דמוקרטיות מוצלחות, אבל המדיניות הללו הצליחו להחזיק מעמד כשאחוז הנזקקים היה קטן מאוד, והציבור באמת נעזר בקיצבאות ובכסף הציבורי רק כמוצא אחרון, בדיוק כמו שקבצן יוצא לבקש כסף רק מחוסר ברירה. כשהמובטלים נמנעים מלבקש דמי אבטלה ומוכנים לעבוד בכל עבודה, כפי שהיה מקובל לפני בדור של הורינו וסבינו, לפני שפונים בבקשה לקבל כסף ציבורי - מדיניות רווחה יכולה להצליח. בתנאים הללו, ניתן גם להעניק דמי אבטלה ללא מגבלת זמן, כיוון שאין חשש שהציבור ינצל את הדבר לרעה.

בישראל, כפי שעולה מנתוני 2003, אחוז כוח העבודה (בקרב גילאי 15-64) הינו 55%, שהוא מספר נמוך בהשוואה לכל מדינה: מדינות סקנדינביה עם מעל 75%, ארה"ב עם 73%, גרמניה עם 66%, אנגליה עם 72%, צרפת עם 62%, וממוצע OECD העומד על 65.3%.

הנתונים הללו מדגימים את הנקודה הרלוונטית: כאשר אחוז המועסקים גבוה, מעטים נזקקים לשירותי רווחה, והציבור יכול לממנם באמצעות נטל מס סביר. במדינת ישראל, בה אחוז הלא מועסקים כל כך גבוה, הדבר בלתי אפשרי לחלוטין, וברור שככל שנגדיל את תשלומי הרווחה, המוטיבציה של אותם מובטלים לצאת ולעבוד רק תרד.

אחרי שהבהרנו עד כמה העמקת מדיניות הרווחה הסוציאליסטית עומדת בניגוד מוחלט למטרותיהם של אנשי "מעמד הביניים", נראה כי יש אלטרנטיבה. נזכיר שוב את נתוני התקציב: אם נתחום את סמכויות המדינה לעסוק בממשל, משטרה, צבא ותשתיות בלבד, נגיע לתקציב של פחות מ-120 מיליארד שקל, שהם פחות משליש מהתקציב המתוכנן.

מה זה אומר? שניתן יהיה להוריד את נטל המס פי שלושה. המע"מ יירד ל5.5%, המדרגה המקסימלית של מס הכנסה תרד לכ-12%, ליטר דלק יוזל ב-2.5 שקלים, מחיר מכונית חדשה יירד ב-40 אלף שקל ועוד ועוד ועוד.

מנטל מס כללי של 55%, נרד לנטל מס של פחות מ-20%. משק-בית המרוויח 15 אלף שקל בחודש, יגלה פתאום שהתפנו לו עוד 5,200 שקל. מה יוכל לעשות עם הכסף הזה? לרכוש לעצמו ביטוח בריאות איכותי, לרכוש לילדיו חינוך ראוי ולהשתמש ביתרה כדי לחסוך או לתרום לנזקקים להם הוא, אישית, היה רוצה לסייע.

אני סבור הדרישה לשוויון היא חוסר צדק משווע. מדוע שאדם שהשקיע בבית הספר, למד, הצטיין, והתמיד במקצוע שלו צריך לחיות באותה רמת חיים כמו חברו שהזניח את הלימודים, והעדיף ללכת לבלות? צדק הוא כשאדם מתוגמל על עבודתו והשקעתו ולהינות מפירות הצלחתו. שוויון צריך להיות רק בעיני החוק.

ואם נחזור רגע למפגינים, בעיני, ויותר מהכל, תמצית האירוניה מתכנסת לנאום של ויקי כנפו, כשברקע אנשי "מעמד הביניים" מריעים. אותם אנשי מעמד הביניים, אשר רוצים למחות על יוקר המחיה ונטל המס, שבסופו של דבר מממן את ויקי כנפו וחברותיה. אבסורד 2011.