סיומו של הליך משפטי בדרך-כלל הוא שצד אחד זוכה בדין, שעה שהצד השני יוצא מן ההליך וידו על התחתונה. השאיפה היא שבעל הדין הזוכה יהיה זה שהדין אכן עמו, ואם אפשר, גם הצדק. כך, בסיומו של הליך מתברר כי אחד הצדדים לו, הצד הזוכה, "נגרר" להליך ללא הצדקה. בכך נגרמו לו הוצאות משפטיות נכבדות. הנכבדה בהן היא שכר-הטרחה שהיה עליו לשלם לעורך דינו על מנת שיעמוד היטב על זכויותיו, ושכר-טרחה למומחים, שכר לעדים ועוד ועוד. אם הוא התובע, הרי היה עליו אף לשלם אגרת משפט, שיכולה להגיע לסכומים נכבדים.
זה הטעם לכלל שלפיו בפסק הדין מחייב בית המשפט את הצד המפסיד לשלם למשנהו הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך דין. מטרת החיוב לשפות את בעל הדין שזכה בגין הוצאות שהוא נאלץ להוציא, לאחר שכאמור "נגרר" להליך בו הדין היה עמו. בית המשפט יסטה מכלל זה רק במקרים נדירים, בהם תהיה הצדקה למנוע שיפוי מן הזוכה, למרות שזכה.
מן הדברים האלה עולה כי חיובו של בעל הדין המפסיד אמור לשקף את ההוצאות שהזוכה הוציא ממש, בפועל, במסגרת ניהול ההליך. שאלמלא כן, תוחמץ מטרת השיפוי.
הורו לפסוק הוצאות ריאליות
ישווה נא הקורא לנגד עיניו תביעה כספית, בלתי מוצדקת בעליל, העומדת על 100 אלף שקל. לא סכום אסטרונומי. ימשיך הקורא וישווה לנגד עיניו נתבע שאינו מורגל בבתי משפט, ואשר עצם הגשת תביעה נגדו גורם לו לחרדה רבה.
ממהר זה ופונה לעורך הדין היקר בישראל, על מנת שיסיר מעליו את אימת התביעה חסרת הבסיס. במסגרת ייצוגו הוא משלם לעורך הדין היקר שכר-טרחה בשיעור 100 אלף שקל (לאחר הנחה גדולה). התביעה נדחית.
האם נכון יעשה בית המשפט אם לצד דחיית התביעה, הוא יחייב את התובע לשפות את הנתבע ב-100 אלף שקל, בגין הוצאותיו בתביעה? שהרי מצד אחד, זה הסכום שהנתבע אכן הוציא בפועל על מנת להביא לדחיית התביעה נגדו. ומצד שני, נראה כי שכר-הטרחה ששולם על-ידו אינו סביר, בהתחשב בסכום התביעה.
מרבית פסקי הדין בישראל הם כאלה שסכום ההוצאות ושכר-הטרחה בו מחויב בעל הדין שהפסיד נובע מהערכה כללית של בית המשפט. בדרך-כלל נע הסכום בין 10% ל-20% משוויה של המחלוקת. תלוי בגורמים שונים.
לפעמים נאלץ בית המשפט להעריך כך לאור זאת שבעל הדין אינו טורח לפרט ולהוכיח בפניו את שיעור ההוצאות שהוצאו על-ידו במסגרת ההליך. במקרים אחרים עושה כן בית המשפט, למרות ששיעור ההוצאות בפועל מוכח בפניו כראוי.
נטייתו של בית המשפט של ערעור היא שלא להתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת ההוצאות ושכר-הטרחה. רק במקרים נדירים שבנדירים הוא יעשה כן.
ובכל זאת, ביום חמישי האחרון ראו 3 שופטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגניות הנשיאה אסתר קובו ומיכל רובינשטיין והשופטת עפרה צ'רניאק) לבטל את החלטתה של שופטת בית המשפט לענייני משפחה במרכז, טליה קופלמן-פרדו, לפסוק לזוכות בהליך הוצאות ושכר-טרחה בשיעור של 50 אלף שקל (בצירוף מע"מ) בלבד, והורו לה לפסוק להן הוצאות ריאליות.
עיזבון בשווי 45 מיליון דולר
הזוכות בהליך הן 3 בנותיו של המנוח משה יהודה יפה ז"ל מנישואיו הראשונים. לצד שלושתן השאיר אחריו המנוח בעת פטירתו גם אישה ו-3 בנות מנישואיו השניים. לאשתו השנייה היה גם בן מנישואים קודמים.
לאחר ש-3 הבנות מנישואיו הראשונים הגישו בקשה לצו ירושה, הפתיעו שאר בני המשפחה כש"שלפו" צוואה, שלטענתם מצאו בכיס בגדו של המנוח זמן רב לאחר פטירתו. על-פי אותה צוואה זכו 3 הבנות מהנישואים הראשונים בסכום כסף סמלי - 300 אלף דולר - מתוך עיזבון מרובה נכסים, ששוויו כ-45 מיליון דולר. את חלק הארי של העיזבון היו אמורים לנחול האישה השנייה, הבנות מנישואיו לה ובנה מנישואיה הראשונים.
ההליך המשפטי, בין 3 הבנות מן הנישואים הראשונים לבין האחרים, התנהל במשך שנים רבות. הוגשו במסגרתו תצהירים של עשרות עדים, הוגשו עשרות מסמכים, נשמעו עדויות של רופאים ושל מומחים, הוגשו בקשות ביניים רבות, ופרוטוקול הדיון החזיק מאות עמודים.
לאחר כל אלה הוגשה חוות-דעת של מומחה, בה נקבע כי בתאריך החתימה על הצוואה לא היה המנוח כשיר לנהל את ענייניו. חוות-דעת זו נסמכה על בדיקה שנערכה למנוח בחייו ועל תעודה רפואית, שניתנה בעקבות בדיקה זו.
לאחר הגשת חוות-דעת זו הודיעו האישה השנייה וילדיה כי הם מסכימים לביטול צוואתו של המנוח. למטה מכאן תתבהר הסיבה להסכמתם זו. 3 הבנות מהנישואים הראשונים הסכימו, כמובן, לביטול הצוואה, אך התנו זאת בפסיקת הוצאות ריאליות, שהוצאו על-ידן עקב ניהול ההליך המשפטי הארוך, המורכב והמיותר. הן הגישו רשימה מפורטת, מגובה בקבלות, שלפיה הוצאותיהן בהליך עמדו על כ-410 אלף שקל.
לאחר דיון בסוגיית ההוצאות, חייבה השופטת קופלמן-פרדו את האישה השנייה וילדיה בהוצאות בשיעור 50 אלף שקל בלבד, וזאת אף בלי לנמק זאת.
3 הבנות מהנישואים הראשונים חשו מקופחות וערערו על סכום ההוצאות שנפסק לטובתן.
שופטות הערעור אזכרו את הכלל שלפיו בית משפט של ערעור לא יתערב בכגון דא, אלא במקרים חריגים, ומיד קבעו כי זה המקרה החריג המצדיק התערבות.
400 אלף שקל הוצאות
"כעניין שבעיקרון וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר... ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא", אזכרו את ההלכה המחייבת. "עם זאת, על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות ולבדוק אם מדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך", המשיכו.
הן הזכירו כי בשקלו בדעתו, על בית המשפט להביא בחשבון גם את שכר-הטרחה המינימאלי של לשכת עורכי הדין כרף תחתון מתחתיו אין, את התנהגות בעלי הדין להליך, את הסעד המבוקש והיקף הסכום השנוי במחלוקת, את מורכבותו של התיק ואת הזמן שהושקע בהכנתו, את חשיבות העניין לבעלי הדין ועוד ועוד.
הן אזכרו כי על הטוען להוצאות להוכיח את שיעורן בפועל. משעשה כן, עובר הנטל לצד-שכנגד, שהפסיד, להראות מדוע אין לפסוק את הסכום המבוקש.
"ככלל ישתדל בית המשפט לפסוק לצד הזוכה בדין הוצאות ריאליות שהוציא או שהתחייב להוציא", חזרו השופטות, ושבו והדגישו: "ההוצאות צריכות להיות סבירות, הכרחיות ומידתיות".
ומה בנוגע להליך הנדון? האם הוצאות בשיעור העולה על 400 אלף שקל ייחשבו כסבירות, הכרחיות ומידתיות? התנהגותם של בעלי הדין תשפיע על סכום ההוצאות שייפסק, כבר כתבנו. להלן נראה עד כמה.
שופטות הערעור הדגישו כי העובדה שבתאריך הצוואה לא היה המנוח כשיר לחתום על צוואה, לא הייתה בגדר הפתעה לאישה השנייה ולילדיה. התברר כי אף שהם טענו כי במועד הצוואה המנוח היה צלול בדעתו, ואף שבשום שלב של הדיון הם לא גילו אחרת, הרי אותה הבדיקה, עליה נסמכה חוות-דעתו ה"מכרעת" של המומחה, התבצעה על-פי הזמנתם.
"התוצאה הישירה של התנהגות המשיבים הביאה לכך שהמערערות נאלצו לקיים הליך-סרק ומיותר, ואשר כתוצאה ממנו נאלצו להוציא מכיסם סכומים ניכרים", לא הסתירו השופטות את מורת-רוחן.
"אנו סבורות כי נסיבות המקרה מצדיקות את התערבותנו", סיכמו השופטות וחזרו אל ההלכה שלפיה בעל-דין שזכה זכאי להחזר הוצאותיו הריאליות. "פסיקת סכום כולל של שכר-טרחה והוצאות בסך של 50,000 שקל על פניו אינה סבירה, מה גם שלא נומקה כראוי", פסקו והחזירו את פסק הדין אל קופלמן-פרדו, על מנת שתבחן את פירוט ההוצאות ותחייב את האישה השנייה ואת ילדיה בהוצאות ריאליות. בנוסף, הן חייבו אותם בהוצאות הערעור בשיעור 30 אלף שקל. (עמ"ש 1124/09).