זה מאוד משנה אם פרטנר תפטר 100 או 200 עובדים, או אולי יותר, משום שכל עובד הוא עולם ומלואו. אבל בהיבט של השיח בתעשייה, פרטנר, היא לא אותה פרטנר, לא משנה כמה עובדים יילכו הביתה אחרי החגים.
יש כמובן הטעויות של המנהלים והבעלים שהובילו לכך, אבל צריך לזכור גם שלכל חברה יש את הסייקל שלה. זה קרה בבזק לפני ואחרי הפרטת החברה; זה קרה בסלקום לפני עידן עמוס שפירא; וזה קרה בפלאפון בתחילת שנות ה-2000, כאשר יעקב גלברד הובא כדי להבריא אותה, בעקבות המשבר של כניסת פרטנר לשוק. אחרי עשור של הצלחות אפשר שגם פרטנר תהיה על הגלגל למטה. זה קרה לנוקיה, זה יכול לקרות גם לה.
המשבר הזה נופל במשמרת של גלברד, למרות שהוא לא יצר אותו. בגלברד נתלו תקוות שנוגעות בשמיים, אך בפועל פרטנר תחתיו בשנה האחרונה לא מצליחה לייצר תפנית כפי שהוא עשה בפלאפון וכפי שהוא עשה בבזק. שנה ויותר זו תקופה שאמורה להספיק על מנת לייצר מפנה. משהו במנגנון הפנימי של פרטנר לא מתפקד כראוי.
השילוב בין בעלים המשמש כיו"ר פעיל שיושב בחברה ומעורב במהלכים שיווקיים בעודו טרוד ומסובך בעסקיו בפיננסיים ובין סמנכ"ל שיווק דומיננטי כמו יעקב קדמי, שהובא על-ידי היו"ר ומדבר בגובה העיניים עם המנכ"ל, לא עובד טוב.
זה היה אמור להיות המטבחון שבו יושבים שלושתם ומבשלים את המהלכים היותר יצירתיים ומפתיעים. בפועל, פרטנר הפכה להיות עוד חברה סלולרית. חוץ מהמותג שנחלש, שני דברים היוו את מקור הגאווה וההשראה שלה לאורך השנים - השירות והרשת. בשניהם היא לא מובילה היום.