כל אדם העסוק בעשייה טועה לפעמים. אפילו עיתונאים. ההבדל הוא שטעויות של אנשים רגילים נקברות בדרך-כלל במגירות. טעויות של עיתונאים מתפרסמות ומשודרות בציבור. לפעמים אנשים נפגעים כתוצאה מטעויות אלה, שאותן יש חובה לתקן. אבל מכאן ועד למה שאירע בליל שבת בפתח מהדורת "השבוע" בערוץ 10 - המרחק רב.
יש סוגים רבים של טעויות, שהולידו פרקטיקות שונות באשר לאופן שבו מתקנים את הטעות. בעיתונות מייחסים משקל רב להבחנה שבין "הבהרה", שעיתונים מפרסמים לעתים לאחר פרסום מידע לא מדויק - לבין "תיקון" - לבין "התנצלות", שהיא הפרסום המתקן המחמיר ביותר, וכולל הטלת דופי במערכת העיתונאית עצמה - הכתב, העורכים.
אין טעם לקיים חקירה מעמיקה באשר לאופי הטעויות, ככל שהיו כאלה, בתחקירו של העיתונאי אבנר הופשטיין, שעסק באיל ההימורים שלדון אדלסון וששודר בינואר. מהמידע שפורסם עולה כי מוסכם על הצדדים שהיו טעויות, והמחלוקת שוררת רק ביחס למידת חשיבותן ומרכזיותן. גם אם מדובר בשגיאות קלות יחסית, הפרקטיקה העיתונאית הראויה מחייבת שידור הבהרה, תיקון או התנצלות.
לא זה מה שאירע בפועל. הבעיה היא כפולה - הן בפרופורציה של ההתנצלות ששודרה שלשום (ו') והן בפרוצדורה שהובילה לשידורה. בלא קשר למידת החומרה של השגיאות בתחקיר, נוסח ההתנצלות שהוכתב לערוץ וששודר הוא נוסח קיצוני ומרחיק לכת, המטיל דופי חריף בכל הדרגים העיתונאיים, שטיפלו בסיפור - החל מהכתב וכלה בעורכים ובמנכ"ל חברת החדשות של הערוץ.
"האשמות כוזבות לחלוטין", כינה הערוץ את עבודתו העיתונאית שלו עצמו, "לסיפור אין בסיס במציאות". אלה אינם ניסוחים של גורם עיתונאי. אלה ניסוחים של עורך דין.
ניסוח של עורך דין
ואכן, הנוסח ששודר הוא נוסח שהוכתב לאנשי הערוץ על-ידי נציגו של אדלסון בישראל, עו"ד דורי קלגסבלד. בסופו של דבר ההוראה התקבלה לא במסגרת משא-ומתן, כמקובל במקרים כאלה, אלא כהנחתה מרון לאודר, אחד מבעלי המניות בערוץ 10.
זהו תכתיב שאינו מתחשב ואינו רגיש לנורמות עיתונאיות של תיקון שגיאות. זוהי החלטה המונעת משיקולים עסקיים, ומנתצת את החומה הסינית, שאמורה להתקיים בין בעלי המניות בערוץ שידור ציבורי לבין הדרגים העיתונאיים.
בסופה של המהדורה שלשום בערב, התפטר המגיש, גיא זהר, מתפקידו, לכל תשואות חבריו בדסק החדשות. זהו מעשה ערכי ראוי לציון, המצטרף להתפטרותם של מנכ"ל חברת החדשות, ראודור בנזימן, ועורכת התוכנית, רותי יובל. אלא שאין בו אפילו נחמה פורתא, והוא מחזק את המסקנה כי אדלסון ניצח בסופו של דבר גם בקרב וגם במלחמה.
אם גם ההתנצלות שודרה בסופו של דבר, והעיתונאים הרואים את עצמם נפגעים מהכרסום בעצמאותם המקצועית הענישו עצמם כלכלית באמצעות התפטרות, מדוע שבעלי ההון לא יפעלו באותו אופן גם בעתיד?
בעלי ההון בישראל מנהלים מאבק עיקש בניסיון לצמצם את גבולות חופש הביטוי, ולרשותם עומדים שני כלים מרכזיים: רכישת בעלות על כלי תקשורת פרטיים וניתובם לפעול לפי רוח המפקד; ושימוש בעוצמתם הכלכלית, כדי לאיים בתביעות לשון הרע בסכומים אסטרונומיים.
תביעות ענק
ב-2007 הגיש ארקדי גאידמק תביעת לשון הרע נגד עיתון "הארץ" והפובליציסט יוסי שריד בסך 45 מיליון שקל. "קשה להימנע מהתחושה שהסכום הגבוה נועד להרתיע את העיתונות מעיסוק ביקורתי בתובע", הודיעה אז לשכת עורכי הדין. "... עלינו להיות מודעים לחשש שבעלי ההון ותאגידי ענק ינצלו את יתרונם הכלכלי ויפעלו באופן המצמצם את חופש הביטוי".
רק מסר שיפוטי ברור על אודות השימוש בכלים המשפטיים במטרה להרתיע את העיתונות מלבצע את תפקידה, ישנה את האיזון במערכות התקשורת, ויקטין את כוח האיום מצד עורכי הדין של בעלי כיסים עמוקים.