בתי הדין לעבודה בישראל זוכים לא אחת לביקורת כי הם נוטים יותר מדי בפסיקותיהם לטובת העובדים, ומתעלמים מהאינטרסים ומהזכויות של המעסיקים. פסק דין שנתן לאחרונה שופט בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, אילן איטח, מראה כי הביקורת הזו היא לא בהכרח נכונה.
מיכאל גוטמן הוא דמות מוכרת למדי בעולם העסקים. בין היתר הוא ניהל בעבר את עסקיו של גד זאבי בישראל, וברבות השנים נתן גם שירותי ייעוץ מס ליצחק תשובה באשר לעסקיו בארה"ב.
שנים רבות קודם לכן, ב-1985, החל גוטמן לעבוד כיועץ (לענייני מיסוי) למנכ"ל חברת שיכון ובינוי ועשה כן עד שנת 2000, אז הסתיים הקשר הראשון בינו לבין החברה.
החל מ-2001 נמשכו היחסים העסקיים בין גוטמן לבין שיכון ובינוי במתכונת אחרת - הפעם יעץ גוטמן לחברה באשר לעסקת ליסינג, שעניינה במכירה וחכירה חוזרת של ציוד בבעלות שיכון ובינוי. העסקה לא יצאה לפועל, והיחסים בין הצדדים הסתיימו באופן סופי ב-2004.
חלפו כשנתיים, וגוטמן החליט לשכור את שירותיה של עו"ד אורנה לין, מעורכות הדין המובילות בארץ בדיני עבודה, ולתבוע את שיכון ובינוי, בטענה כי החברה צריכה לשלם לו כ-4 מיליון שקל, בגין פיצויי פיטורים וזכויות נוספות שרכש במהלך שנות עבודתו אצלה.
כמשקל נגד, שכרה שיכון ובינוי את שירותיו של משרד עורכי הדין אשר חלד ושות', גם הוא מהמשרדים המובילים בתחום דיני העבודה בישראל, והעלתה טענה שעולה השכם והערב בבתי הדין לעבודה - כי בינה לבין גוטמן כלל לא התקיימו יחסי עובד-מעביד, וכי היחסים ביניהם היו של מזמין עבודה וקבלן.
בנוסף, טענה שיכון ובינוי כי כספי הפיצויים שתובע גוטמן צריכים להתקזז משכרו בחברה, הואיל וגוטמן, כיועץ חיצוני, קיבל שכר של כ-100 אלף שקל בחודש, ולעומת זאת אם היה מועסק כעובד שכיר - היה מקבל לכל היותר 30 אלף שקל בחודש.
יחסי עובד-מעביד
בית הדין לעבודה בדק את אופיו של הקשר שהתנהל בין הצדדים לאורך השנים והגיע למסקנה כי לפחות בחלק מהתקופה, הצדק הוא עם גוטמן, ואכן שררו יחסי עובד-מעביד בינו לבין שיכון ובינוי. זאת, בין היתר, לאור העובדה שגוטמן עבד בתקופה זו רק עבור החברה ולא ניהל עסק אחר, קיבל ממנה תשלום קבוע ואף השתלב בעבודה עם העובדים האחרים.
למרות שהסיק כי גוטמן אכן היה בסטטוס "עובד" של שיכון ובינוי, קיבל השופט את טענת הקיזוז של החברה, וקבע כי התמורה שקיבל גוטמן כקבלן הייתה לפחות כפליים מהשכר שהוא היה מקבל אילו היה מוגדר כעובד, ולכן דחה את תביעתו.
"דיני העבודה נועדו לאזן בין כוחו הנחות ככלל של העובד לבין כוחו העדיף של המעביד. אלא שבמקרה זה, עולה כי אין עסקינן במי שזקוק להגנת משפט העבודה. נהפוך הוא - מדובר במבצע עבודה שהמעסיקה עשתה הרבה כדי לרצותו, ובכלל זה העלאת שכרו באופן משמעותי, ושהיה מודע לאבחנה בין מעמד העובד למעמד העצמאי, ואף על-פי כן לא פעל בעניין זה. בנסיבות שכאלה מוקהה עוקצם של השיקולים המסורתיים בדיני העבודה", כתב השופט, והראה כי בתי הדין לעבודה אינם עיוורים גם לאינטרסים ולזכויות של המעסיקים.