חום הקיץ, האוהלים בשדרות, התמונות של שפיכות-דמים מסוריה ועד לונדון ונפילת הבורסה הסיטו את תשומת-הלב מהדרמה המתחוללת סביב חקירתו של שופט העליון יורם דנציגר, בחשד לקשרים לא כשרים עם ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני.
דנציגר הוכיח את עצמו כרפורמטור משפטי וכשופט אמיץ, שלא מהסס לגעת ב"פרות קדושות" דוגמת הלכת אפרופים. חלק מפסיקותיו היו לצנינים בעיני "שומרי החומות", חסידי האקטיביזם המוחלט.
שלא כמקובל בקרב שופטי ישראל - הביקורת על דנציגר יצאה מן הארון כשהשופט אהרן ברק, נשיא העליון בדימוס, תקף אשתקד את דנציגר בחריפות ובפרהסיה בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין באילת.
השופט דנציגר, כדרכו, השיב לברק בצניעות, בנועם הליכות ובדרך-ארץ. האם ייתכן שהביקורת כלפי שופט שבא משורות הפרקטיקה הפרטית, כחלק מהרפורמה שביקש פרופ' שר המשפטים הקודם דניאל פרידמן לחולל, היא תולדה של אג'נדה קונקרטית להחזיר את האחדות הרעיונית לבית המשפט העליון? לוודא כי האקטיביזם השיפוטי יוסיף לשלוט בכיפה ללא ערעור או הרהור?
ואכן יש הרומזים בחדרי חדרים כי דנציגר "סומן" זה מכבר, כי החקירה סביב עיסוקיו בעבר כעורך דינו של ראש עיריית בת-ים, שלומי לחיאני, משמשת כלי במאבק אשר ראינו דוגמאות לו על פני השנים - בהעמדה לדין של שר המשפטים יעקב נאמן (בקדנציה הקודמת שלו), בהעמדה לדין של השר לשעבר חיים רמון, ובמערכה נגד שר המשפטים הקודם דניאל פרידמן.
פצע מדמם למערכת
אין חלקי עם הגורסים או רומזים לכך. אני משוכנע כי הפרקליטות ואגף החקירות במשטרה חפים מאג'נדות כאלה, וכי האג'נדה היחידה שהיא נר לרגליהם היא שמירה על שלטון החוק.
עם זאת, עוד טרם חקירתו של השופט דנציגר, נשמעו רמיזות על כך שהנה הוכח ברבים כי אי-אפשר למנות שופטים לבית המשפט העליון היישר מן הפרקטיקה הפרטית.
באמירה זו יש סכנה רבה. הבאים בשערי בית המשפט העליון יוצאים נשכרים מהגיוון המחשבתי והרעיוני שמביאים עימם השופטים שמגיעים מהמגזר הפרטי. גם מי שעמדותיו אינן כשל דנציגר צריך להודות לו ולשכמותו על שהם מאתגרים את החשיבה המשפטית הרווחת.
במשך שנים נוצרו דפוסים אחידים למינוי השופטים העליונים, אם משורות המחוזי ואם משורות שירות המדינה. פה ושם גם משורות האקדמיה הגיעו שופטים אשר העשירו את בית המשפט העליון.
השופטים אהרן ברק, יצחק זמיר, יצחק אנגלרד - כולם הגיעו מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, לא נוצקו מאותו "שטאנץ" ולא היו אמונים על אותה האג'נדה - אך כל אחד מהם הוסיף לתוכן ולפסיפס האינטלקטואלי של בית המשפט העליון.
דומה כי כבר כמעט דור חלף, והמסלול הזה יבש. מועמדים מצוינים כפרופ' נילי כהן, רות גביזון ומרדכי קרמניצר נפסלו מטעמים שלא היו תמיד ענייניים.
עתה יש המבקשים לייבש גם את המסלול החדש היישר מספסלי עריכת הדין ולהותיר את העליון לנחלתם של שופטים "חסרי אג'נדה" (כפי שהתבטא פעם הנשיא ברק כשפסל את פרופ' גביזון כיוון שהחזיקה לטעמו באג'נדה). זוהי סכנה לשלטון החוק, וסופה עלול להיות דווקא בהחלשת בית המשפט על-ידי רעיונות-שווא כהקמת בית משפט לחוקה.
אין לי ידע קונקרטי אודות נושאי החקירה בעניינו של השופט דנציגר. לעומת זאת, יש לי עמו היכרות מקצועית ארוכת-שנים, אשר מכוחה אני מתקשה מאוד להאמין כי יש שמץ של אמת בחשד שדנציגר נגוע בפלילים.
אני מקווה ומייחל שדנציגר ישוב במהרה לכס השיפוט. אך בינתיים, החשדות המודלפים מחדר החקירות הם פצע מדמם למערכת המשפט, אשר סופגת חדשות לבקרים מצד אחד נעליים מתעופפות - ומצד שני הפגנות של כובעים שחורים ולחץ פוליטי משורות בית המחוקקים.
משום כך אסור לאפשר לחקירה הזאת להתנהל בעצלתיים מקוממים כמו (להבדיל) חקירתו של שר החוץ, אביגדור ליברמן, וחקירות אחרות. ההחלטה חייבת להתקבל ללא דיחוי!
תקוותי היא שיתברר כי "רוב מהומה על לא מאומה", ודנציגר ישוב לכס השיפוט ללא דיחוי, שכן מערכת המשפט זקוקה לגיוון מחשבתי ול"דנציגרים", וכאלה יש במשורה.
עו"ד מוריאל מטלון הוא השותף המנהל במשרד גורניצקי.