טור דה זורנזון: ככה זה יעבוד
אנחנו חוששים אמנם שעדיין לא מדובר בשיא עולם, אבל בכל זאת, הפוטנציאל של מישהו שמחליט לעשות את טיול-אחרי-צבא שלו בגיל מאוחר יחסית בקפיצות מאצטדיון לאצטדיון, בין מסלול מרוצי מכוניות בקנטאקי לתחרות גולף על אי נידח בג'ורג'יה - נראה לנו משהו ששווה לעקוב אחריו. אנחנו נדאג ללוות את אבי זורנזון שבוע אחרי שבוע כאן ב"גלובספורט", כדי לבדוק אם הוא עומד במילה שלו: 17 אירועי ספורט שונים (לפחות) ב-75 ימים.
---
הפרצוף היפהפה של בראד פיט מסתכל עליי מאז שהגעתי לכאן: בניו יורק הוא היה בעיקר במערות הסאבוויי ולקראת העזיבה שלי, ביום שני בנסיעת אוטובוס של ארבע שעות וחצי לבוסטון שהתעוררתי בה בדיוק בזמן לעשות היכרות עם הירוק הפראי הממגנט של מסצ'וסטס, הוא כבר כבש נדל"ן בצמתים חשובים כמו פן סטיישן; ועכשיו, ב-18:27 ביום שלישי ביציע 38 שורה 34 כסא 7 בפנוויי פארק, האצטדיון האגדי של בוסטון רד-סוקס, 43 דקות לפני המשחק בין הרד-סוקס לטורונטו בלו ג'ייז, פיט שוב מסתכל עליי, הפעם ממש מעליי ממסך ג'מבו (11.6 על 30.5 מטר) של מיצובישי אלקטריק שנקרא על שם ג'ון הנקוק, מהאבות המייסדים של ארה"ב ואיש מסצ'וסטס, והפעם פיט גם מדבר, בפאנץ' ליינים, בטריילר של הסרט החדש שלו.
לסרט החדש של פיט, שפותח כאן ב-23/9 ויש סיכוי יותר מטוב שלא יוקרן בישראל ותכף תבינו למה, קוראים Moneyball: עיבוד לספרו של העיתונאי המעולה מייקל לואיס משנת 2003. לואיס כתב ספר על בילי בין (פיט בסרט), הג'נרל מנג'ר המהפכני של אוקלנד אתלטיקס, שבגדול המציא שיטה חדשה להסתכל על הסטטיסטיקה בבייסבול שאפשרה לו להחתים שחקנים שאף אחד לא רצה (כי כולם הסתכלו על סטטיסטיקות מסורתיות ובסטטיסטיקות מסורתיות הם היו בינוניים עד גרועים), ולשמור על תקציב מאוד נמוך מצד אחד, ומצד שני לנצח ארבע פעמים בעשור הקודם את הבית המערבי באמריקן ליג (כי הסטטיסטיקות שבין הסתכל עליהן התבררו כיותר חשובות).
המאניבול של בין נהייה, משלב מסוים בלי קשר אליו, מפלצת לא קטנה. היום רוב הקבוצות בבייסבול מעסיקות מתמטיקאים בלי שום רקע במשחק, כולם נוברים במספרים ומצליבים נתונים שונים ומשונים כדי למצוא דפוסים חדשים ובעיקר מחפשים את הנתון האחד הבא שיתברר כהכי חשוב כדי להשיג יתרון תחרותי. למעשה נוצרה שפה חדשה, הרבה יותר מורכבת מהשפה הגם כך מורכבת של הבייסבול, כדי לתאר את המשחק. לשפה הזאת קוראים סייברמטריקס (Sabermetrics), היא מפחידה כמו שהיא נשמעת, והיא אחת משתי תמות, קשורות זו לזו, ששולטות בשיח על בייסבול בשנים האחרונות.
לפרק 1 בטור של זורנזון
***
התמה הדומיננטית השנייה בשיח על בייסבול היא שלא רק שהוא איבד מזמן את מעמדו כספורט האמריקני האולטימטיבי, ה- National Pastime (אין לזה תרגום סביר), לפוטבול המיליטריסטי והעתידני, אלא שהנוסטלגיה והמסורת, הליבה של הבייסבול ומה שהוא מוכר, נעשות פחות ופחות אטרקטיביות, בטח לדור הצעיר הממוחשב; שהוא משחק מיושן שלא קורה בו הרבה ונמשך הרבה יותר מדי זמן (אין שעון בבייסבול אבל רוב המשחקים הם צפונה משלוש שעות) בשביל עידן התכנים הקצרים; שהסייברמטריקס עוקר את השורשים האחרונים של המשחק בתרבות האמריקנית; בקיצור - שאמריקה כבר לא מאוהבת בבייסבול.
זו בבירור לא התמונה ב-16:30 מסביב לפנוויי פארק, שנמצא ממש ליד קנמור סקוור - אזור שהוא לב סצנת חיי הלילה בבוסטון. מכל פינה צצים עוד ועוד אנשים, 90% מהם עם פריט לבוש רד-סוקסי/פנוויי פארקי/בוסטוני עליהם, שעתיים וחצי לפני המשחק הם אוכלים מנות ענקיות של טאקו ומתחילים לתדלק בירה בברים ובמסעדות ברחוב לאנסדאון מאחורי הדופן הצפוני של האצטדיון; ומהכניסה לשער C, שבו אני צריך להיכנס, נמתח תור של 50 מטר של אנשים עם כרטיסים שלא יכולים לחכות להיכנס. ב-17:40 אני מעשן סיגריה אחרונה ונכנס לברר מה כל כך מעניין בתוך פנוויי פארק כל כך הרבה זמן (שעה וחצי) לפני המשחק.
פנוויי פארק, האצטדיון הכי מבוגר בבייסבול, יהיה בן 100 ב-2012 וכבר במבט ראשון מהיציע הדר של עולם ישן שוטף את העיניים. הכיסא שלי נמצא באמצע היציע שמאחורי סנטר פילד, בערך 140 מטר מהמקום שבו השחקנים ינסו לחבוט בכדור (Home Plate), וגם כשאני יורד לגבול התחתון של היציע (120 מטר מההום פלייט) לראות את החובטים של טורונטו באימון חבטות אחרון הם נראים לי בעיקר קטנים ורחוקים, והכדורים שהם מעיפים לעברנו דואים באוויר מספיק זמן כדי לחשוב עליהם ולהבין שהטלוויזיה עושה ממש עוול למיומנות של השחקנים האלה - רק במגרש אפשר באמת להעריך לאיזה מרחק עצום הם חובטים את הכדור הכבד הזה. תנסו פעם להחזיק בייסבול, עם אלה מעץ; וכמה מהר הפיצ'ר הפותח של טורונטו שמתחמם מתחתיי זורק (הכדור מגיע לקצ'ר לפני שהראש שלי מסתובב לצד השני) ואיזה צליל הכפפה של הקצ'ר משמיעה כשהכדור נבלע בתוכה, כמו צעקה של חיה שפוצעים אותה.
***
מרגע שהמשחק מתחיל קשה להעריך, מהמקום שאני יושב בו, את האסתטיקה והניואנסים של השחקנים והבייסבול מפנה את מקומו לחוויה שמציע משחק בייסבול. החוויה של ללכת למקום יפה, ויש מעט מקומות יפים כמו פנוויי פארק, שטוף בירוק נפלא ומוצף אנשים במצב רוח מצוין שחיוכי בירה מתקבעים על הפנים שלהם, ולהתלונן על זה שמפסיקים למכור בירה באצטדיון ב-21:10, ולספר סיפורים על איך פעם קנית כרטיס ב-30 דולר ליציע לא רחוק מכאן ובסוף ישבת מאחורי ההום פלייט, ולהסביר לשני צעירים שלא פגשת מעולם, כמו שהגבר שיושב מעליי ונראה כמו בובת קן בגיל 50 עושה עכשיו, שאמריקה למדה להתייחס לחיילים שלה (לפני רגע הראו על המסך הענק חייל מיחידת הנדסה שמתארחת במשחק ותצא בעוד פחות משנה "לשרת את האומה" והקהל, כמו כל פעם שהראו חיילים על המסך, הריע) בניגוד למה שקרה אחרי מלחמת וייטנאם, ומדי פעם להתרומם בהתרגשות ולהצטרף לשאגת "אווו" קולקטיבית כשחבטה מאיימת להפוך להום ראן, ובנקודה הזאת אני מתחיל להתגעגע לפרידה.
את פרידה, ג'ינג'ית בת 60 פלוס עם מחשוף נדיב מדי ומכנסיים קצרים שמתחתם היא לובשת גרביונים כי בכל זאת, 60 פלוס, פגשתי ב-5 בספטמבר, לייבור דיי, במשחק ביאנקי סטדיום בין היאנקיז לבולטימור אוריולס. פרידה אוהדת את היאנקיז "משהו כמו 12 שנה" אבל בעיקר מאוהבת בבייסבול: היא הולכת גם למשחקים של המטס ומקליטה בבית את המשחקים של שתי הקבוצות. פרידה מתגלה כמומחית ברמה עולמית לענייני יאנקיז, בלי מילה על סייברמטריקס, ומספרת לי סיפורים על השחקנים; איך הסקאוט שראה את דריק ג'טר, הבן האהוב של ניו יורק, איים לפרוש אם היאנקיז לא יבחרו בו בדראפט של 1992; איך אמא של אלכס רודריגז, השחקן הכי יקר בבייסבול (32 מיליון דולר לעונה) שכנעה את הבן שלה לזרוק את החלום להיות קוורטרבק (היא שאלה אותו כמה קוורטרבקים היספנים הוא מכיר); למה מריאנו ריברה, הקלוזר (פיצ'ר שנכנס באינינג האחרון כדי לגמור את המשחק) הטוב בהיסטוריה נכנס למגרש לצלילי Enter sandman של מטליקה (כי כשהוא נכנס "זה אומר לילה טוב", פרידה אומרת).
פרידה עשתה לי את החוויה של יאנקי סטדיום. בפנוויי פארק קיבלתי בלונדינית וואספית בת לפחות 21 (לפי הבירה) שהתחביב שלה הוא לחקות בוולגריות את המבטא הבוסטוני של מוכרי הנקניקיות והמשקאות שמסתובבים ביציעים וללוות את החיקוי הגרוע בצחוק מזויף וקולני. זה כמו בייסבול: לפעמים אתה מנצח, לפעמים אתה מפסיד, ולפעמים יורד גשם.