איזה דימוי מסתובב אצלכם במסדרונות המוח כשאתם קוראים ושומעים על מאכערים? כנראה דימוי הקומבינטור, מקצר ההליכים, חולץ הפקקים ומסדר ההקלות במינהל, במס הכנסה או בכל רשות ממשלתית אחרת. ובכן, תתפלאו. יש גם מאכערים מסוג אחר: מאכערים משודרגים שלא מתעסקים בזוטות.
מדובר במאכערים מעונבים, רהוטים, מסוגננים, מכובדים, בעלי סטטוס חברתי גבוה. מתברר שהמאכערים הללו עושים לביתם בעסקה אחת או בכמה שנות עבודה בודדות סכומים דמיוניים.
השבוע בחרנו להציג שלושה מהם, לא מתוך צרות עין, חלילה, אלא מתוך רצון להדגים את השיטה: השיטה שבה קשרים ולא בהכרח כישורים מנפחים את חשבון הבנק, השיטה שבה חבריזם, מקורביזם וחיכוך צפוף עם השלטון מסדרים לך חיים נוחים.
ד"ר נמרוד נוביק
20 שנה עבד נוביק אצל יוסי מימן וצבר לעצמו, על פי עדותו, כמה מיליוני דולרים. אלא שהכסף מעוור גם את עיני הצדיקים והכסף הענק שהסתובב בעסקאות הדי חשאיות של קבוצת מימן, הגביר את התיאבון אצל נוביק. וכשהתיאבון לא בא לידי סיפוק והצרות התחילו לצוץ בעסקת הגז המצרי, הלכלוך יוצא החוצה. ואיזה לכלוך!
נוביק תובע את מימן ב-30 מיליון דולר על חלקו בעסקת הגז המצרי ועסקאות אחרות שהניבו למימן רווחים אישיים של מאות מיליוני דולר. לא פעם ולא פעמיים כתבנו כאן על קשר השתיקה של המדינה בכל הנוגע לעסקת הגז המצרי והשלכותיה על הצרכן, וכתב התביעה של נוביק הסביר לנו בדיוק מה מסתתר מאחורי קשר השתיקה.
נוביק לא מהסס לכתוב בתביעתו כיצד הוא "הפעיל" גורמים ישראליים ובינלאומיים לטובתו של מימן, ומצייר תמונה מדהימה שבה לשכות של ראשי ממשלה, שרי ביטחון, שרי חוץ ושרי אוצר הפכו לביתו השני, הוא יצא ובא בהן מתי שחפץ וכך תפר למימן את עסקאות הענק.
נוביק לא רק אילף פוליטיקאים, הוא מתגאה שגם אילף עיתונאים ומנע מהם לפרסם מידע שלילי על מימן. בחוכמה שבדיעבד אפשר להבין כיצד מלאכת האילוף הצליחה מעבר למשוער - נוביק ומימן קיבלו ראיונות נינוחים ומפרגנים רק לפני כמה חודשים בעיתונים ובכנסים נוצצים. ראיונות שבהם לא נשאלו שום שאלה קשה על עסקת הגז המצרי ואף קיבלו במה להתפאר בעסקה ה"אסטרטגית" עם מצרים, שעוד תוכיח את עצמה.
זה בדיוק הזמן לבדוק עד כמה העסקה האסטרטגית "הוכיחה" את עצמה לצרכן הישראלי. העלייה האחרונה במחירי החשמל ב-10% מיוחסת ברובה לאי יכולתה של מדינת ישראל וקבוצת מימן לאכוף את הסכם הגז עם מצרים. 10% יותר במחיר החשמל שקולים לגביית יתר של 2 מיליארד שקל בשנה והסיפור הזה יימשך שנתיים עד שהגז ממאגר תמר יתחיל לזרום. כלומר, נזק צפוי של 4 מיליארד שקל לצרכנים!
וזה לא הכול: גופים מוסדיים רכשו מכספי הפנסיה שלנו מניות EMG (חברת התיווך שהוקמה על ידי מימן וחוסיין סאלם המצרי לצורך עסקת הגז) בכ-90 מיליון דולר לפי שווי חלומי של כ-2 מיליארד דולר, עוד לפני שהגז התחיל לזרום. הכסף הזה נראה בדרכו הבטוחה לעזאזל - מי גזר קופון ומי הפסיד - אין צורך כבר לספר לכם.
וזה לא הסוף: חברת אמפל, בשליטתו של מימן, תקועה עם תיק אגרות חוב של מיליארד שקל מכספי הפנסיה שלנו שנסחר בתשואת זבל. חלק ניכר מהכספים הללו נותבו לחברות הפרטיות של מימן לאחר שאמפל רכשה ממנו אחזקות באי.אם.ג'י במחיר דמיוני.
סיכום ביניים: נזק של מיליארדים לצרכנים ובודדים, בני מזל וקשרים, שגזרו קופון בחסות המדינה. כולנו מבינים טוב יותר עכשיו מדוע יש למדינה אינטרס בלשמור היטב על קשר השתיקה: גם לסתום את הפה וגם לסתום את האף.
שבתי שביט
ראש המוסד לשעבר ועובד לשעבר של מימן. לפי כתב התביעה של נוביק, שביט קיבל סכום בלתי נתפס של כ-11 מיליון דולר עבור שירותיו בעסקת הגז המצרי, לאחר סכסוך ותהליך גישור עם מימן.
נוביק טוען כי מימן אמר לו שתרומתו של שביט לפרויקט "הייתה אפס", אבל מתברר שתרומת ה"אפס" הזאת תורגמה ל-6 אפסים, רק שלפניהם נדחף המספר "11" ולפני המספר נדחף הסימן דולר.
איך מצליח ראש המוסד לשעבר לקבל תוך 4-5 שנות עבודה סכום חלומי, שלא לומר דמיוני, של כ-40 מיליון שקל ברוטו? אה, מה לא ברור פה: הוא הרים כמה טלפונים, פתח כמה דלתות, התחכך בשועי עולם, הסתכסך עם מימן, הלך לרב (בורר) של הסקטור העסקי (עו"ד רם כספי) וגזר קופון. דבר אחד בטוח: "התרומה" של עסקת הגז המצרי לצרכנים בישראל לא "הייתה אפס", אלא מינוס של כמה מיליארדים טובים.
שביט, אפשר להניח, יסתדר היטב עם חשבון החשמל היקר שמגיע אליו בחודשים הקרובים בגלל שערוריית הגז המצרי.
פרופ' ירון זליכה
הצדיק הידוע, אביר הצדק החברתי, הלוחם בשחיתות ללא חת, חוזר לקדמת הבמה בסערה עם המופע הרגיל שלו: כמה סיסמאות נגד "השיטה" שהביאה לאי-השוויון ההולך ומתרחב בחברה הישראלית, והקהל כמובן מקבל אותו במחיאות כפיים סוערות.
רגע, רגע, נדמה לנו שזה אותו זליכה שזכה לפרק חריף בדוח המבקר; זה אותו זליכה שחרג בשעות העבודה ובשכר שקיבל כמרצה במוסדות אקדמיים במקביל לכהונתו כחשב הכללי באוצר; זה אותו זליכה שהפר, על פי הדוח, באופן שיטתי, את הוראות המדינה; זה אותו זליכה שמסר דיווח שלא תאם את הדיווח של המכללה שבה הוא לימד (זליכה טען בתגובתו לדוח המבקר שהכשלים אינם שלו אלא של אחרים).
אבל הכסף הגדול שמקבל זליכה במכללות הפרטיות (המכללות הללו הן עוד מכשיר להעשרת בודדים על חשבון הרבים - אפרופו הצדק החברתי של זליכה), הוא בוטנים לעומת הכסף שפרופ' זליכה עשה מעיסוק צדדי שלו: מתווך!
מתברר שזליכה ושותפו דני מריאן תיווכו בעסקה שבה מכרה אפריקה את חלקה בכביש 6 לקרן תשתיות, הראל ולאומי פרטנרס. זליכה ומריאן קיבלו מהרוכשים עמלה של 6 מיליון שקל, אבל העמלה לאפריקה בוששה להגיע והשניים תבעו את החברה בכ-12 מיליון שקל שבה הם טוענים שהם "הגו פתרון יצירתי, מקור י וייחודי" למתווה העסקה. וואו! ממש גאונים! חלק מהגאונות הזאת היא כנראה העובדה שזליכה שימש בעברו סמנכ"ל דרך ארץ המפעילה את הכביש ואף היה בקשר עם נציגי אפריקה בתפקידו כחשכ"ל (בנושא הרכבת הקלה וכביש 431).
אבל לא צריך אותנו בשביל להבין שלא מדובר ביצירתיות, מקוריות וייחודיות שעשויות להעשיר את זליכה, אלא בדברים אחרים לגמרי ופשוטים הרבה יותר: קשרים. זליכה ומריאן אף מודים בזאת בריש גלי בתביעתם: "מימושו של הרעיון", הם כותבים, "נסמך בעיקר על היכרותם האישית (ההדגשה שלהם) עם גופים פיננסים המסוגלים לבצע את ההשקעה".
יש לנו הצעה להרצאה יצירתית, מקורית וייחודית שיכול פרופ' זליכה לשאת בפני תלמידיו, שכותרתה: "כך מינף פרופסור צדקן בישראל את קשריו לטובת גזירת קופון שמן". זליכה חייב להסביר לתלמידים המשתאים כיצד עובדת בישראל שיטת החבריזם והמקורביזם שמבוססת על המילים המכובסות "היכרות אישית" וגורמת להרחבת הפערים החברתיים בישראל.