1. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות
הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות וחברי הוועדה לעידוד התחרות במשק (הידועה יותר כ'ועדת הריכוזיות') וראש הממשלה בנימין נתניהו הולכים לאורכה כשהם שורקים בעליזות. שש שנים אחרי ועדת בכר שוב עומדת ועדה ממשלתית שיזם נתניהו לעשות ניסוי בזמן אמת במבנה המשק, שפן הניסיון - הציבור והוא זה שישלם את המחיר אם הניסוי ייכשל.
כל שינוי מבני במשק שבא לפתור בעיה אחת יצר בעיות אחרות. ההפרטות הגדולות של שנות ה-90 ומימוש מסקנות ועדת ברודט להפרדת הבנקים מנכסים ריאליים, יצרו את מה שמכונה כיום הטייקונים. הנכסים שנמכרו אז שימשו לבניית כוחם של אנשי עסקים וליצירת מרבית הקבוצות העסקיות המובילות כיום במשק. מישהו שמע לפני 1997 על הקבלן הנתנייתי יצחק תשובה או על היהלומן לב לבייב?
הלאמת קרנות הפנסיה ב-2003 הביאה למכירת קרנות הפנסיה החדשות לחברות ביטוח ולהשתלטותן על שוק החיסכון ארוך הטווח. אחרי שנתיים הגיעה ועדת בכר שהוציאה את קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים ויצרה את גידול הפרא הקרוי גופים מוסדיים. חצי טריליון שקל מכספי הציבור עברו לניהול גופים חמדניים, חסרי אחריות ולא מפוקחים שהשיתו על הציבור את עלות הרכישות המנופחות באמצעות הכפלת דמי הניהול, נתנו שירות גרוע ורכשו במיליארדי שקלים אג"ח קונצרניות בעייתיות.
המסקנה העיקרית של הוועדה הנוכחית תהיה הפרדה בכפייה של ההחזקות הריאליות והפיננסיות. לווים לצד אחד של החדר, מלווים לצד השני. כל בעל שליטה יחליט איפה הוא רוצה להיות - בצד של מי שנותן את האשראי או בצד של מי שמקבל אותו. יהיו מסקנות נוספות - בתחום המיסוי, הדיבידנדים, ממשל תאגידי, מינוי דירקטורים ומבנה חברות החזקה. אבל, "זה רק קוסמטיקה, מה שחשוב זה ההפרדה בין ריאלי לפיננסי", אומר לנו איש ממשל בכיר.
שלא יהיו ספקות, אנחנו ב"גלובס" תומכים כבר שנים בהפרדה בין הבעלות על נכסים ריאליים ונכסים פיננסיים. בספטמבר 2006, כאשר נוחי דנקנר ניסה באמצעות אי.די.בי להיכנס לגרעין השליטה של בנק הפועלים, כתבנו את הטקסט הבא: "כניסתה של אי.די.בי לגרעין השליטה בהפועלים היא מתכון לעוצמה בלתי מוגבלת של אי.די.בי במשק הישראלי. עוצמה שתהפוך אותה לתאגיד שיש לו מדינה, עוצמה בלתי נתפסת כמעט שתקפיץ מדרגה את הריכוזיות במשק. המחוקק לא הביא בחשבון ולא הגביל מצב שבו הקונצרנים הריאליים ישלטו בתאגידים פיננסיים כך שכוחם יתעצם ויתחזק. היום הרגולטורים והמחוקק צריכים להתעמת חזיתית עם השאלה בדבר כוחם של תאגידים ריאליים במשק והשפעתה על הריכוזיות והתחרות".
הרי האבסורד צועק לשמים. על בנק חלות מגבלות חמורות בהחזקות ריאליות ומותר לו להחזיק רק 20% מתאגיד ריאלי. אבל לבעלים של בנק מותר להחזיק בחברות ריאליות ככל שיחפוץ. נאמר כאן שוב בקול רם וברור. לא בריא, לא טוב ולא נכון, שגוף המשמש כנותן אשראי גדול יהיה חלק מקבוצה הכוללת גופים צרכני אשראי גדולים וממונפים. לכן אנחנו בעד הפרדה אפקטיבית של תאגידים ריאליים ופיננסיים.
2. לקראת דרמה גדולה
ההפרדה תחולל במערכת הפיננסית דרמה גדולה. "נקודת ציון היסטורית", קרא לזה שר האוצר יובל שטייניץ. ברור כי שתי חברות ההחזקה הגדולות דלק ואי.די.בי, יחויבו למכור את חברות הביטוח שבבעלותן, הפניקס וכלל ביטוח בהתאמה. אבל לפני שנבין את מהות הניסוי בבני אדם שאנחנו עומדים לחוות על בשרנו, בואו נבדוק רגע איך הגענו עד הלום.
כשיצחק תשובה רכש בשנים 2005-2006 באמצעות קבוצת דלק את השליטה בפניקס, הוא עשה זאת בעידודו של הממונה על שוק ההון וכמובן באישורו. הממונה דאז ידין ענתבי רצה לחזק את הפניקס השוקעת ולהפסיק את המריבות בין משפחת שחר לשלמה אליהו.
ההתעצמות הגדולה של כלל ביטוח נבעה מרכישת קופות הגמל וקרנות הנאמנות של בנק דיסקונט. נכסים אותם מכר הבנק כחלק מרפורמת בכר. הרכישות הפכו את כלל ביטוח לגוף מוסדי ענק ולאחד משלושת המובילים בכל מוצר פיננסי.
רכישת הבינלאומי בשנת 2003 על ידי צדיק בינו, הבעלים של פז, נעשתה באישור ובתמיכת בנק ישראל שרצה בעלים חזק במקום משפחת ספרא.
כשמשפחת עופר, הבעלים של מזרחי טפחות, רכשה לפני שנה באמצעות מליסרון את בריטיש ישראל והפכה לחברת הקניונים הגדולים בישראל, היא קיבלה את כל האישורים הנדרשים מהממונה על ההגבלים העסקיים.
הנקודה ברורה. למצב הנוכחי שבו תאגידים שולטים בנכסים פיננסיים וריאליים ומרחיבים את אחיזתם במשק, הגענו באישור, הסכמת ועידוד הרגולטורים. תוצאה ישירה של החלטות טקטיות נקודתיות של רגולטורים, שכל אחד בתורו, בזמנו ומתוך שיקוליו, נתן אישור פרטני שהוביל לתוצאה הבעייתית שבה לווה גדול ומלווה גדול פועלים תחת אותה בעלות. אף אחד לא ראה את התמונה הגדולה.
3. ההשפעה על אריסון ודנקנר
מהמסקנות המתגבשות עולה כי ההפרדה בין תאגידים ריאליים ופיננסיים תיכפה על הבעלים. כל בעל שליטה יצטרך לבחור באיזה נכס הוא רוצה להחזיק ויינתנו לו 3-4 שנים למכור את הנכס השני. על מי מדובר? אפשר לחלק לשלוש קבוצות. בראשונה נמצאים כלל ביטוח והפניקס, הנשלטות על ידי הקונצרנים הגדולים במשק: אי.די.בי ודלק. כאן אין ספק, ההפרדה הכרחית וברורה. בקבוצה השנייה נמצא בנק דיסקונט שבבעלות משפחת ברונפמן המחזיקה גם באיקאה ובהחזקות מיעוט בשופרסל - גם כאן אין ספק, אין לאיקאה השפעה משקית והבעלות של ברונפמן בדיסקונט אינה בעייתית.
הקבוצה השלישית היא השנויה במחלוקת ונמצאים בה חמישה אנשים וגופים המחזיקים בארבעה מוסדות פיננסיים:
שרי אריסון המחזיקה בבנק הפועלים ובשיכון ובינוי; מוזי ורטהיים המחזיק במזרחי טפחות, קוקה קולה וקשת; ליאורה ואייל עופר מחזיקים במזרחי טפחות ובמליסרון; צדיק בינו מחזיק בבינלאומי ובפז; קרן אייפקס מחזיקה בתנובה ובפסגות.
איך ייקבע מי חייב למכור ומי לא? לפי גורמים בוועדה ייקבע רף ברור שיגדיר מהי "השפעה משקית מהותית". הרף ייקבע בצורה מתמטית, מדידה על בסיס פרמטרים כלכליים מקובלים. מי שיחרוג ממנו יהיה חייב למכור. כבר עכשיו ברור כי המלצת הוועדה תהיה בסיס למשא ומתן. קביעת הרף תעסיק בשנה הקרובה את כל המגזר הפיננסי ותספק עבודה רבה ללוביסטים, עורכי דין, רואי חשבון, פרופסורים לכלכלה וח"כים.
בעניין שרי אריסון צפויה בעיה. לשיכון ובינוי כשלעצמה אין השפעה משקית ושוק הנדל"ן מבוזר מאוד עם מאות קבלנים. מאידך אריסון היא סמל וקשה יהיה לציבור לעכל מסקנות שלא משפיעות עליה בכלל. הפתרון המסתמן לפי מקורות בוועדה, הוא סעיף מיוחד שיקבע כי לבעלים של גוף פיננסי גדול מאוד, במילים אחרות לאומי והפועלים, לא יותר להחזיק באף החזקה ריאלית. מאחר שלאומי אינו בבעלות פרטית, הרי מסעיף זה תינזק רק אריסון.
4. 850 מיליארד שקל על המדף
תיאורטית יהיו על המדף פסגות, מזרחי טפחות, הבינלאומי, הפניקס/אקסלנס וכלל ביטוח. חמישה גופים המנהלים נכסי ציבור בכ-850 מיליארד שקל. אמנם לא בכל הגופים יחליט הבעלים למכור דווקא את המוסד הפיננסי אך שאלת המפתח תהיה מי יהיו הקונים?
זה מלכוד 22 - כדי לקנות תאגיד פיננסי צריך הרבה מאוד כסף והצגת הון מוכח. כך, שהרוכש הטריוויאלי הוא איש עסקים או תאגיד. אבל הרי אסור למי שמחזיק בתאגיד ריאלי לרכוש תאגיד פיננסי, אז מאיפה הוא יביא את הכסף לרכישה? פה ושם יש אנשים כמו מורי ארקין שמכר את אגיס ואין לו החזקות ריאליות. אבל כמה כאלו יש ומה הרצון שלהם להכניס את כספם תחת רגולציה הדוקה?
אפשרות שנייה היא תאגיד פיננסי קיים שירכוש את הנכסים שעל המדף. הבעיה שכמעט כל הקומבינציות האפשריות אסורות על פי הרגולציה הקיימת. לבנק אסור לקנות חברת ביטוח וההיפך ויש גם מגבלות רגולטוריות על נתח שוק בחיסכון ארוך טווח. שלא לדבר על כך שרכישה שכזו תיצור גופי ענק פיננסיים עם כוח עצום ותגדיל את הריכוזיות הענפית.
ומה לגבי יהודים עשירים מכל העולם? מה איתם באמת, איפה הם? למה הם לא רוכשים את דיסקונט אחרי שנתיים וחצי שמשפחת ברונפמן מחפשת לשווא קונה. מדוע הם לא התמודדו על בנק לאומי?
"הזרים יגיעו", אומר לנו איש ממשל בכיר. הבעיה שאת המנטרה הזו שמענו כבר לפני שש שנים בוועדת בכר. הזרים שהגיעו אז היו בר סטרנס מנוחתו עדן, וקרנות מרקסטון ויורק. אבל לא כולם מתרפקים על אשליית הזרים. "אני מתקשה לראות זרים שמגיעים לקנות בנקים", אומר לנו אחד מחברי הוועדה: "בנקים אינם מוצר נחשק. למי שלא יודע - יש משבר בבנקאות העולמית".
והוא צודק. כבר נגמלנו מהחלום שסיטי או בנק אוף אמריקה ירכוש את בנק לאומי. גם לא ראינו את גולדמן זקס או מורגן סטנלי עומדים בתור לרכוש את פסגות. עוד לפני המשבר של 2008, גופים פיננסיים זרים לא הראו להיטות רבה לרכוש גוף פיננסי בישראל, וכיום הסבירות שכך יקרה נמוכה מאוד.
נותרו קרנות ההשקעה. קרנות פרייבט אקוויטי או קרנות גידור למיניהן. זה פתרון בעייתי. היום בנק ישראל אוסר על קרן השקעה להחזיק ביותר מרבע בגרעין שליטה והוא יודע למה. זוכרים את סרברוס? האם זה מה שאנחנו רוצים? האם הרגולטור הישראלי יודע לפקח על הקרנות האלו? על האינטרסים הרבים והשונים שלהם ועל תאוות הסיכון שלהם?
5. ללא גרעין שליטה
הפתרון האולטימטיבי הוא חוק מראני. שם הקוד הרגולטורי למצב שבו אין גרעין שליטה במוסד פיננסי והשליטה מתנהלת באמצעות השוק ובפיקוח רגולטורי הדוק, בדיוק כמו בארצות הברית. אם לא יהיו קונים יתכבדו בעלי השליטה וימכרו באמצעות השוק ומי שיבחר את הדירקטוריון יהיו כל בעלי המניות. זה אגב מדגיש את החשיבות הרבה של העברה מהירה של החוק (תקוע בוועדת הכספים מאז מארס) ומבהיר שמראני לא נועד כנגד שלמה אליהו אלא מהווה בסיס רגולטורי לשליטה ופיקוח על גוף פיננסי ללא בעלים.
הבעיה היא שאין לנו ניסיון קודם במצב כזה ולאף אחד לא ברור איך זה יעבוד באמת. אף גוף פיננסי בישראל לא מנוהל כיום ללא גרעין שליטה. לאומי היה אמור להיות הגוף הראשון וזה עוד לא קרה. אך מסקנות הוועדה עלולות להביא אותנו למצב שבו תוך שלוש שנים שליש מהמערכת הפיננסית ינוהל בשלטון מנהלים ובעלי מניות קטנים.
זה מסוכן מאוד, הרבה יותר מסוכן מהמצב הקיים. ניהול ללא גרעין שליטה מחייב פיקוח רגולטורי קפדני, מצריך שוק הון בוגר ואחראי וממשל תאגידי מפותח. זה לא המצב בשוק ההון בישראל. להפך. ושינוי דפוסי התנהגות הוא תהליך ארוך, שפנים לא יהפכו לאריות בן לילה והגופים המוסדיים לא יהפכו לאבירי ממשל תאגידי מחר בבוקר.
גם הרגולציה לוקה. בעוד הפיקוח על הבנקים יכול להתמודד עם הבעיה, לא נראה שאגף שוק ההון באוצר מסוגל מבחינת מנטליות וכ"א מתאים לפקח על גוף ללא בעלים. בטח לא רשות ני"ע שתחת ניהולו הרופס והאנמי של היו"ר שמואל האוזר, שעסוקה בעיקר ביח"צ ובעשיית רוח וצלצולים.
כך שבעוד שהמטרה, הפרדת תאגידים פיננסים וריאליים, ראויה מאוד הרי שמסקנות הוועדה משיקות ניסוי בזמן אמת בציבור הישראלי. המסקנות יגרמו להעברת בעלות בשתי חברות ביטוח ואולי בשני בנקים ובית השקעות גדול. זה יהיה שינוי דרמטי של המערכת הפיננסית אך ללא פיקוח רגולטורי מתאים והכנת הקרקע בממשל תאגידי, ייגרם נזק גדול. האם אנחנו רוצים שוב להפוך את השוק על פיו? הרי עוד לא התאוששנו מנזקי מכירת הנכסים החפוזה אחרי ועדת בכר. לכן כדאי לשם שינוי, לבצע את הרפורמה הזו בזהירות המתבקשת וללא התלהמות. אחרת, נתעורר בעוד כמה שנים ונצטרך רפורמה חדשה לתיקון נזקי הניסוי הנוכחי.
6. הצרכן ירוויח? תשכחו מזה
הניסיון להציג את מסקנות ועדת הריכוזיות כפתרון למחאה החברתית מטעה ואף שקרי. האם מישהו חושב ברצינות כי דמי הניהול בחיסכון פנסיוני יירדו רק כי כלל ביטוח לא תהיה בבעלות אי.די.בי? האם הבנק הבינלאומי ייתן יותר אשראי ויפחית את הריביות למשקי הבית אם צדיק בינו לא יהיה הבעלים? האם שופרסל תהיה יותר זולה כי מתיו ברונפמן לא יהיה בה בעל מניות?
מסקנות הוועדה, כך על פי חסידיה השוטים, הן אלו שיצילו את המערכת הפיננסית, את המשק ואת הדמוקרטיה במדינה. אבל 400 אלף המוחים שדרשו צדק חברתי לא נשאו שלטים שקראו לנוחי דנקנר למכור את כלל ביטוח, ספק רב אם הם מודעים לכך שהפניקס בבעלות תשובה או שיכון ובינוי בבעלות שרי אריסון.
כבר מכרו לנו את האשליה הזו בשנת 2005, כאשר מסקנות ועדת בכר הוצגו כ"מהפכה שתשבור את הריכוזיות ותפתח את השוק לתחרות". (החוק שיישם את רפורמת בכר נקרא "החוק להגברת התחרותיות וצמצום הריכוזיות"). מה יצא מזה? שכבה דקה של מאות פעילים בשוק ההון התעשרה. אלפי סוכני ביטוח, מנהלי השקעות, אנליסטים, אנשי ברוקראז' ומנהלים של בית השקעות הסתדרו בחיים, שכרם שודרג, הוכפל ושולש והם קיבלו תנאים מפליגים. ומי שילם את החשבון? הציבור, באמצעות עלייה דרסטית בדמי הניהול שפגעה בכל אזרח ואזרח והגיעה במצטבר ל-5 מיליארד שקל מאז 2007.
זה כמובן לא מפריע לפנאטים מקצועיים להיות דמגוגים ולהציג את מסקנות הוועדה כפעמי הגאולה ואת חיים שני היו"ר, כמשיח על חמור לבן. אבל האמת העגומה היא שהפרדת החזקות ריאליות ופיננסיות והשינויים בממשל תאגידי, ככל שהם חיוניים למבנה הנכון של המשק, הם עניין הקשור באופן עקיף ביותר לרווחת הצרכן או ליוקר המחיה במשק.
