ש המחאה החברתית הגדולה שניצתה על-ידי דפני ליף וחבריה בפייסבוק והחלה להכות גלים בקרקע המציאות הישראלית זמן קצר לאחר מכן, כאשר קומץ צעירים התנחל בשדרות רוטשילד, עודנה איתנו. הלהט הרטורי של שוכני האוהלים אמנם שכך ופינה את מקומו לפרופסורים ואישי ציבור, התקשורת אמנם הפנתה פניה לבעיות אחרות על סדר יומה של מדינה הנמצאת במאבק קיומי אינסופי, ומיליוני אנשים מכל שכבות העם גילו את מה שידעו תמיד - שמול רוחות פרצים קשה מדי להיאחז במוט האוהל.
למרות זאת, מוט האוהל הראשון שהכה באדמת רוטשילד הצליח להפיק, כך נראה, רוח מהפכנית של שינוי באספקטים רבים בתחום החשיבה האנושית - הסוציולוגי, הכלכלי, הפילוסופי, החברתי ועוד. מושגים חברתיים כגון "שוויון", "חלוקה צודקת", "צדק לכל" "סולידריות" ואחרים, שבמשך שנים רבות הוטמנו בגנזכי המדינה ובבוידעמים פרטיים, הפכו לנושאי שיחה חמים ולגיטימיים בארוחות שישי, במפגשים חברתיים, בכיתות לימוד, במקומות עבודה, באזורי בילוי ואיפה לא.
קשה לאמוד את השפעת האדוות של אותה האבן שנזרקה על פני מימיה האדישים (כך חשבנו) של החברה הישראלית. למרות זאת, כבר היום אפשר לסמן יוזמות שונות שנישאו על פני אותה רוח מהפכנית. אחת מהן היא היוזמה להקמת עיתון קואופרטיבי של העיתונאי לשעבר, טובי פולק.
החיידק העיתונאי
בליל שישי לפני שבוע וחצי, דקות ספורות לאחר התפטרותו בשידור חי של גיא זוהר מהגשת "השבוע", פרסם פולק את הפוסט הבא בעמוד הפייסבוק שלו: "אז אני שואל: שנקים עיתון אינטרנטי? עיתון אמיתי, שהעיתונאים יהיו בעליו ועורכיו? עיתון מקצועי, ערוך היטב, מנומק, אמין, שלא יהיה תלוי במו"ל בעל הון? עיתון שאנחנו נהיה המו"לים שלו? יש כאן מאות כותבים ועורכים, מעצבים וצלמים, בעלי טורים ואנשי דעת ודעה, מפיקים ומגייסי מודעות - שברובם המכריע לא עושים היום את מה שהם יודעים הכי טוב ואוהבים יותר מכל: עיתונות. מי מוכן להרים את הכפפה ולהצטרף להרפתקה?" פחות מ-24 שעות לאחר מכן, הקים פולק דף בפייסבוק תחת השם "עיתון העיתונאים - קואופרטיב העיתונות החדש" שבו החל לגלגל את הרעיון. תוך 48 שעות יותר מ-1,000 איש נרשמו לעמוד.
ביום שבת פרסם פולק בבלוג שלו את המניעים שהובילו ליוזמה: "אולי זה היה מצבה הנוראי של רשות השידור, הקמת 'ישראל היום', פרשת מרגול ו'כוכב נולד', אולי ענייני דודו טופז לפניה, גם מגפת הריאליטי בטלוויזיה המסחרית, הקרב בין הוט ל'ידיעות אחרונות' וקשת בעניין ערוץ ביפ, ההתערבות שר הביטחון בהדחת מפקד גל"צ, ההידרדרות של 'מעריב' עד לרכישתו בידי נוחי דנקנר והמתקפה הבוטה של אנשי 'מעריב' על הטאלנטים של 'הארץ'... חיסול 'העיר', מיזוג 'עכבר העיר', ביטול מוספים ומקומונים, חיסול ואיחוד של מערכות חדשות ותוכן בין האינטרנט לפרינט".
"קו פרשת המים"
"ההתנצלות שנכפתה על ערוץ 10 הייתה קו פרשת מים מבחינתנו, כל מיני עיתונאים לשעבר שחיו בברנז'ה", מספר פולק ל"גלובס", "ערוץ 10 היה כמו סוג של מגדלור, הייתה בו תחושה של אינטגריטי בגלל דרוקר ושלח ולונדון וקירשנבאום ואחרים ומה שקרה באותו ערב ובימים שקדמו לו הביא לתחושה שכלו כל הקצין, שיש פה משהו בלתי נסבל שקרה, שאין שום דבר יותר נקי בעסק הזה.
"אני לא פעיל כעיתונאי כבר 11 שנים אבל כותב בלוג עצמאי כבר שנים. כמו רבים אחרים שעזבו את תחום העיתונאות, החיידק עדיין נמצא שם. ויש עוד המון אנשים כמוני. יש מאסה אדירה של מאות ואלפי אנשים שעבדו בעבר בתחום ואינם עובדים בו היום, אבל החיידק העיתונאי עדיין מקנן בהם".
פולק רוצה לתעל את החיידק הזה להקמת עיתון חדש שההגדרות המסורתיות של עיתון לאו דווקא חלות עליו. בעולם סייבר-קינטי אין שום סיבה לחשוב באופן טכנולוגי ישן. ולמרות זאת, דווקא המודל העסקי והרעיוני שהוא מדבר עליו הוא עתיק יומין.
בפברואר 1948, לאחר שעזב בטריקת דלת את העיתון שערך במשך כמה שנים בעקבות סכסוך עם המו"ל יהודה מוזס, הקים עזריאל קרליבך את "מעריב" כעיתון בבעלות העיתונאים. הבעלות המשותפת של העובדים על העיתון, נכתב בהדפסת הכוונות של העיתון החדש, יבטיח "אי-תלות גמורה של העיתון מהשפעת בעלי הון פרטיים ומן אינטרסים של מפלגות וזרמים. דבר זה מבטיח את העצמאות הגמורה של המערכת במידה שאין דומה לה בארץ. זה עיתון של אנשים מכל שכבות העם - בעד אנשים מכל שכבות העם".
ובכל זאת, נשאלת השאלה למה להקים קואופרטיב?
"המודל הקואופרטיבי נועד לפתור בעיות יסוד שמשותפות לכל כלי התקשורת בישראל: מניעת שליטה של בעל הון יחיד, שמבחינתו בעל המאה הוא בעל הדעה, והשגת מימון בלתי תלוי באמצעות השקעה צנועה, משותפת, של השותפים עצמם.
"יש לנו כיום, לנושאי החיידק, את הפייסבוקים והבלוגים שלנו, שבהם כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה אבל אין לנו תקציבים, אין לנו מערכת כתבים, אין מי שישלם לנו על זמן עבודה, על תחקיר מעמיק. מה גם שאנחנו חשופים לתביעות אישיות בצורה הזאת, ויותר מזה, אנחנו מתפרנסים מדברים אחרים.
"הרעיון בסופו של דבר הוא להקים עיתון אינטרנטי מסחרי. אני הראשון שיגיד שעיתונאים צריכים להרוויח ויפה, אבל כל זמן שההוצאות הן ידועות וההכנסות לא ברורות אז ברור שבשלב הראשון אין ולא יהיו משכורות. אני לא מבקש מאף אחד לעזוב את מקום עבודתו בשלב הראשון".
יש הבדל גדול בין בלוגרים לבין עיתונות חוקרת ואחראית. השאלה אם עיתונאים רציניים ומוכרים יצטרפו למיזם הזה?
"יש לי כיום ברשימות 200 אנשים, שמעוניינים לקחת חלק בקואופרטיב הזה. יצרו איתי בימים האחרונים קשר אנשים מאילת, באר שבע אשקלון, רחובות, קרית גת, מעפולה ועוד. יש לי אנשים שיושבים במוסקבה, בניו-יורק, בפריז, שאומרים 'תן לנו לדווח על מה שקורה פה'. נכון שאין לי פרשנים מדיניים או פוליטיים, אבל אם לא מתחילים איפשהו אי אפשר בכלל להתקדם".
למרות ההתלהבות הכנה של פולק, בשלב זה לא ניתן לראות שם עיתונאים מוכרים שקופצים על העגלה הקואפרטיבית. ייתכן שזאת גם תהיה עקב האכילס של המיזם כולו. פולק מודע לביקורת ומתייחס ברצינות רבה לפוטנציאל הכישלון של המיזם שלו.
"99%", הוא אומר, "שזה לא יצליח, אבל אם לא ננסה את האחוז היחיד שנותר אז מה נגיד אחר-כך? הלוואי שהייתי יכול לומר לך שאני יכול לספק כבר עכשיו מערכת שלמה של 200 איש שיכולה לספק חדשות במשך 24 שעות ביממה. בשלב הנוכחי, זה לא המצב. אולי בעוד שנה, אולי בעוד שנתיים אבל צריך להתחיל עם מה שכן אפשר ואולי ליצור שיתופי פעולה עם כל מיני גופים אחרים בינתיים".
דווקא במעוז הקפיטליזם, העיתונים הקואופרטיביים משגשגים
חלפו כמעט שנתיים מאז נוסד אחד הגופים העיתונאיים המסקרנים ביותר בעולם, "קואופרטיב החדשות של שיקגו" - או בקיצור CNC. בראש הקואופרטיב, שהוקם בנובמבר 2009, עומד אחד העיתונאים המוערכים ביותר בארה"ב, ג'יימס אושיי, ששימש בעבר עורך בפועל של "שיקגו טריביון" ועורכו הראשי של "לוס אנג'לס טיימס".
אם בעבר ניהל אושיי 700 עיתונאים בשיקגו ו-900 עיתונאים בלוס אנג'לס, כיום הוא מנהל מערכת צנועה הרבה יותר של כ-30 איש, מהם חמישה זוכי פרס הפוליצר היוקרתי, חדורי מוטיבציה להוכיח שאפשר גם אחרת. המטרה המוצהרת של הארגון שמוגדר כללא כוונות רווח, היא חזרה לעיתונאות החוקרת, זאת שמוקדשת לקריעת המסכות ולחשיפת האמת. האמצעי: שחרור מלחצים מסחריים של מו"לים ובעלי הון.
עם ההקמה נחתם חוזה עם "ניו יורק טיימס", לפיו פעמיים בשבוע יספק CNC, שני עמודי חדשות על הנעשה בשיקגו. התוכנית העסקית של הקואופרטיב נשענת על ארבעה מקורות הכנסה שונים: "ניו יורק טיימס", חסות של קרנות ובייחוד של קרן מקארתור, הכנסות מפרסום באתר החדשות שהוקם ולבסוף דמי מנוי בסך 2 דולרים שבועיים המאפשרים את הזכות להצטרף לקואופרטיב.
מאז הוקם, חשפו עיתונאי CNC כמה סקופים חשובים ובהם ששירותי פיקוח החנייה המופרטים של שיקגו נשלטים בחלקם על-ידי ממשלת אבו דאבי.
CNC לא ניצבת יחידה בזירה. לפני כשלוש שנים הקים עורך "וול סטריט ג'ורנל" לשעבר, פול סטייגר, מערכת עיתונות חוקרת ובלתי תלויה בעזרת 32 עיתונאים ותרומות בסך 10מיליון דולר. המערכת האינטרנטית שהקים, פרו-פבליקה, כבר הספיקה מאז לעשות היסטוריה בכך שזכתה בשני פרסי פוליצר על תחקיריה.
אפשר כמובן גם להזכיר את "לה מונד" הוותיק שנוסד ב-1944 ועד ליום זה רוב העיתונאים בו מחזיקים במניותיו, אם כי לא בכולן, ומשתתפים בבחירת המנהלים.
מה הוא עיתון קואופרטיבי?
מיזם שנוסד מתוך רצונם של אנשים להתאגד יחד מתוך כוונה להקים עיתון שאינו מושפע משיקולים זרים או אינטרסים כלכליים של מו"ל בודד או בעל הון. על-פי המודל הקואופרטיבי, כל שותף למיזם משקיע הון התחלתי ברכישת מניה ובכך הופך להיות אחד הבעלים שלו