זה שנים רבות רווחת המוסכמה שמפלגת העבודה מתה. אז מה בעצם משמעות העניין הרב שמעוררות הבחירות הפנימיות העכשוויות? נקרופיליה? תחיית המתים? משאלות לב? כנראה שזה תמהיל של כל הדברים האלה.
נראה שעם הקיץ החברתי שעבר על ישראל מתעוררים מתרדמתם הארוכה עוד-ועוד יצורים פוליטיים. המערכת מתנערת, ומפלגת העבודה הזקנה והוותיקה היא הראשונה לצאת מהמחילות (או המחלקות) שבהן הייתה מאושפזת במשך תקופה כל כך ארוכה.
שתי שאלות יכריעו את עתידה של המפלגה המתחדשת. האם בסוף יתגבר עליה האופי הפנימי, והיא תהיה עוד מאותו דבר, או שיש כאן משהו חדש באמת. מה עתידה: מנהיגה או נגררת? דעתנית או חנפנית? פתטית או רלוונטית? כדי להבין את הפוטנציאל העתידי המתחיל היום, צריך לנתח באריכות את הגורמים לאובדן ההכרה של העשור האחרון. כאן נסתפק רק בחלקם.
ברק חדש?
לא, זה לא רצח רבין שקטל את הגברת הזקנה. זה אהוד ברק שהרג אותה. כשהנ"ל חזר מפסגת קמפ דיוויד - זו שהוא היה המכשיל הראשי שלה - הוא הכריז "אין שותף". אולי הוא התכוון לעצמו, אבל הנזקים היו נרחבים ורבי-היקף. במקום ליצור שותף חדש או ליזום שותפות אחרת, הוא החתים את עצמו על תעודת ההכשר למדיניות הימין הקלאסית.
וכך, מראש המפלגה הראשית של מחנה השלום, הוא הפך לאסטרטג הראשי של הימין. של שרון, נתניהו וליברמן - ובסופו של דבר נספח אליהם כזנב נוסף. לכן השאלה הראשית היא האם אחד מהשניים - פרץ או יחימוביץ' - הוא סוג חדש של ברק. כזה שחוסר הניסיון שלו מכאן והאגו המסנוור משם ייקחו את מפלגת העבודה שוב-ושוב לזרועותיהם של מאהבים מפוקפקים. או שהיום יבחרו חברי העבודה בהתנערות בוטה מה"ברקיזם". האם הוא או היא יהיו עוד משהו עמום, שכל רצונו הוא לרצות את כל המעוניין - או שמא יש במי מהם את האומץ להציב חלופה מלאה, שלמה, מקפת, ל"ביביזם" הניצב מנגד.
די לנוסטלגיה
השאלה השנייה מורכבת לא פחות. איך העבודה רואה עצמה? כמפלגה קטנה-בינונית בין מפלגות אחרות - או כמנהיגת מחנה. הדיבורים הנלעגים על "המפלגה שהקימה את המדינה" לא מועילים לה. זה היה מזמן, ועל כגון אלה היה אבי המנוח אומר "נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם". זאת התרפסות בפני מחוז הזקנה, זו לא הבטחה לעתיד. זו אמירה של געגוע, לא של תקווה. סחיטה אמוציונאלית, ולא חלופה מעשית. מה עוד שזו אמירה הנובעת מפסיכולוגיה של הסתגרות - אנחנו, ואנחנו ואנחנו - מבלי לעשות מקום או לפרגן למי שסביב לך.
פוליטיקה כמעט אף פעם לא מוגבלת לקווי התיחום הרשמיים. מערכת פוליטית בנויה לרוב מציים המפליגים באוקיאנוס הציבוריות. בלבו של כל צי יש אוניית דגל. חלק מהאוניות שטות מימין לה, וחלק משמאל לה, אבל כולן נושאות אליה עיניים, מקיפות אותה, מהוות חלק מעוצמתה וגם מגינות עליה כשצריך. עם נטישת המחנה על ידי ברק, טבעה אוניית הדגל "ומלחיה נרדמו כולם". כל הצי של מחנה השלום התפזר.
הבוחרים התחילו את ההתרוצצות האופיינית לטובעים. פעם אל הגמלאים ופעם אחרת "בואו נלך על ציפי". אבל אופנות לא מנהיגות עם, והריקנות של קדימה נתגלתה במלא נביבותה נוכח דפני ליף מכאן, אבו מאזן משם וכל מה שביניהם.
כדי שמפלגת העבודה תחזור להנהיג את הארמדה הפוליטית היא חייבת להיות מובהקת; שמאל חדש נגד כל הימין. ושמאל זה אומר: חילוני, חברתי, שוויוני, משלב, ורודף שלום. המשט הזה צריך סבלנות, לאט-לאט. אבל בנחישות ולכיוון הנכון. שאלמלי כן, יסתבר שהידיעות על מותה של העבודה היו מאוחרות מדי.
הכותב הוא סופר, ובעבר כיהן כיו"ר הכנסת מטעם מפלגת העבודה