274 אלף ישראלים עברו בשנה אחת בלבד את הטרטור הכרוך במעבר דירה, כשנעו מרשות מקומית אלת לאחרת. כך מראים נתוני למ"ס שפורסמו לאחרונה, המתייחסים להגירת ישראלים מישוב אחד לאחר בשנת 2009. באמצעות מדידה זו ניתן לזהות ישובים שבהם עם ישראל מעדיף, וגם יכול להרשות לעצמו, לגור.
התבוננות ברמה הארצית מגלה שממחוזות צפון, דרום, ירושלים ותל אביב, היגרו יותר ישראלים מאשר נקלטו בהם. ההיפך הוא הנכון לגבי מחוז מרכז, שמורכב מהערים שמסביב למחוז תל אביב (מנתניה בצפון ועד גדרה בדרום), שאליו נרשמה הגירה משמעותית. הגירה הייתה גם ליו"ש ולחיפה, אם כי המספרים קטנים בהרבה בהשוואה למהגרים למרכז.
מבין הערים, הבירה ירושלים הייתה הישוב הכי ננטש, מגמה שנמשכת שנים רבות. ב-2009 גרעו 19 אלף איש את שמה מתעודת הזהות שלהם ורק 11 אלף הוסיפו אותו. הריבוי הטבעי הגדול, ועולים מארצות המערב שהשתקעו בה, הצילו את השורה התחתונה במאזן הגידול הכולל של עיר הקודש.
במקום השני בדירוג הננטשות נמצאת הבירה העסקית תל אביב שאיבדה 4,000 איש בקירוב, כנראה גם בגלל מחירי הבתים המאמירים ושכר הדירה. מאזן הגירה שלילי משמעותי נרשם גם בבירת הנגב באר שבע, ובבני ברק הצפופה, שהפסידו 1,500 תושבים, כל אחת.
מהצד השני, העיר הכי פופולרית בישראל מודל 2009 הייתה פתח תקוה, שהמאזן ההגירה שלה הוא 2,500 נקלטים חדשים. חלקם בוודאי התמקמו באחד מעשרות המגדלים שנבנו ב"אם המושבות". אחריה צעד "הצמד המודיעיני" - מודיעין החילונית שהוסיפה 1,518 תושבים ומודיעין עילית החרדית, שהוסיפה 1,415 תושבים.
נס בשפלה
ניתן ללמוד הרבה על העדפות הישראלים, כשבודקים איזה ישוב משך הכי הרבה אנשים יחסית לגודל האוכלוסייה. לפי קריטריון זה נס ציונה תופסת את המקום הראשון: מאזן ההגירה הגיע ל-3% מאוכלוסיית העיר.
"העיר היא מעין 'שלוחה' של ראשל"צ שעכשיו יקרה, ו-'בת דודה' של רחובות. העיר למעשה נהנית מהתחרות בין השתיים על לב הציבור", מפרשת ד"ר רינה דגני, מנכ"ל גיאוקרטוגרפיה, את שיעורי הגידול המרשימים.
למקום השני הגיעה מודיעין.לפי דגני, לא מעט שנים 2% מהישראלים שמשתתפים בסקרים מציינים שהם שוקלים לעבור לשם. הנתון עלול לעשות רושם נמוך, אלא שהוא מאוד משמעותי, אם לוקחים בחשבון שמדובר בסקר הבודק רצון כל אוכלוסיית המדינה לעבור לעיר צעירה וקטנה יחסית. והנה - הלמ"ס פרסמה לאחרונה ש-5.5% מהירושלמים שעזבו ב-2010 עקרו למודיעין, ועוד 3% למודיעין עילית.
במקום השלישי בין יעדי ההגירה המועדפים נמצאת קריית אונו, עיר חזקה סוציו-אקונומית ומשופעת בבנייה צמודת קרקע. ובמקום הרביעי עוד עיר מבוססת - רמת השרון. בסוף אוגוסט פורסם שבקרוב תצא לדרך תוכנית לבניית כ-400 דיור חדשות בעיר ועוד עשרת אלפים במתחם פי-גלילות.
ומהצד שני נמצאות: צפת, טבריה ואילת, מהן היגרו הכי הרבה תושבים, יחסית לגודלן. למעשה כל עשר הערים הננטשות ביותר הן ערי פריפריה דרומיות וצפוניות. יוצאת דופן היא רעננה, במקום הרביעי, אלא שכאן לא הפריפריאליות הרחיקה אנשים, אלא דווקא יוקר הדיור.
חוזרים לכפר
אם מכניסים את המועצות המקומיות לתמונה, הן מדיחות את הערים מהצמרת וכובשות לא פחות מאת 11 המקומות הראשונים ברשימת הישובים שגדלו הכי הרבה יחסית לגודלם. במקום הראשון צועדת באר יעקב שליד נס ציונה, עם הגירה שוות ערך ללא פחות מ-9% מאוכלוסיית המקום. ובמקום השלישי ניצבת גדרה, שאולי השיגה הרבה ממהגריה החדשים מהסמיכות שלה לכביש 6.
במקום השני נמצאת המועצה המקומית הר-אדר שסמוכה לירושלים, וממוקמת גבוה מאוד מבחינה סוציו-אקונומית. במקום הרביעי בדירוג המועצות הצומחות נמצאת רמת ישי, שכנתה של קריית טבעון.
במחקרים שנערכו בעבר נמצא קשר בין גובה ההכנסה להגירה בין ישובים - התברר שמי שאמיד יותר, גם נוטה להגר יותר. מה, שאגב, אומר שישוב המוצא הופך חלש יותר.
על סמך נתוני הלמ"ס ניתן להגיד שישובים המאופיינים בהגירה נוטים להיות מבוססים יחסית לממוצע הכלל ארצי על פי מבחן השכר הממוצע, וגם משתנים שקשורים אליו כמו שיעור מקבלי הבטחת הכנסה.
חלק מהמקומות הננטשים ביותר לפי מדד ההגירה - למשל צפת, קריית שמונה, קלנסואה, אופקים ואילת - ממשיכים לגדול בזכות ריבוי טבעי משמעותי. מה שאומר שיש באותם ישובים "הון אנושי" פוטנציאלי גדול בדמות הצעירים של סתיו 2011. בעוד שנים ספורות אותם צעירים יצטרכו להחליט האם לעקור באופן קבוע למרכז אחרי סיום הלימודים או ההכשרה. האם מישהו יצליח לבלום בסוף את הזליגה המתמדת של הון אנושי מהפריפריה אל עבר "מחוז המרכז"?
גם איכות החינוך שם טובה יחסית, לפחות כפי שזה משתקף מאחוז הזכאים לתעודת בגרות, ומשיעור העומדים בתנאי הסף של האוניברסיטאות (3 יחידות לימוד במתמטיקה ו-4 באנגלית).
החלום לא נגוז, הוא רק מתרחק מתל אביב
מי שמתכננים לעבור דירה בוודאי שואלים את עצמם מה עדיף - חיים בכרך הגדול או שלווה כפרית. רוצים גם וגם? בבקשה - נסו לבדוק את מחירי בתים פרטיים בערים המבוססות - בשכונות כמו שיכון הקצינים בתל אביב, שיכון ותיקים ברמת גן או המושבה הגרמנית בירושלים.
עבור רוב הישראלים ההחלטה להגר היא אמנות הפשרה. מצד אחד מגורים במרכזי הערים הגדולות מציעים נגישות לשירותי בריאות, חיי תרבות מגוונים, אפשרות להסתפק במכונית אחת, אם בכלל, ולרוב גם פחות זמן מבוזבז בדרך לעבודה וממנה, ולמעשה פחות זמן בדרכים בכלל. ומצד שני - אוויר נקי, נוף ירוק וביטחון וחינוך לילדים, אפשר להשיג יותר בקלות בישובים קטנים שאוכלוסייתם חזקה.
ואמנם היעדים הפופולריים ביותר בקרב מחליפי הדירות בני 30 עד 64 - טווח גיל ההגירה הנפוץ - היו ישובים עירוניים קטנים יחסית במחוז מרכז, ובהן הערים פתח-תקוה, פרדס-חנה, כרכור ואשקלון.
תנועת ההגירה מלמדת שחלום ה"בית פלוס גינה" לא נגוז מליבם של ישראלים, הוא רק מתרחק יותר ויותר מתל אביב. ישראלים עדיין מעדיפים סביבה כפרית ובנייה צמודת-קרקע, וזאת בניגוד לגל האורבניזציה ששוטף את מדינות העולם כולו, המרוקן אזורים כפריים לטובת הערים המצטופפות.
סביר להניח שהמהגרים, רובם הורים לילדים בגיל חינוך, נוטים לתת לו משקל בהחלטות המגורים. ואכן, איכות החינוך ביעדי ההגירה פופולריים, ככל שזו נמדדת בהישגי תלמידים בתי ספר, גבוהה: שיעור הזכאים לבגרות בישובים המבוקשים גבוה באופן משמעותי מהממוצע הארצי, וכך גם שיעור העומדים בתנאי הסף של האוניברסיטאות (3 יחידות לימוד במתמטיקה ו-4 באנגלית).
כמובן שבסופו של יום - גם מחיר הנכס נכנס לחשבון. אוהד דנוס, יו"ר לשכת שמאי המקרקעין, למשל, סבור שזה השיקול המכריע: "מחיר דירת 4 חדרים בתל אביב מגיע ל-2.7 מיליון שקל, פעם זה היה מחיר קוטג' בתל ברוך צפון. צריך לברוח רחוק משם כדי להגיע למחירים נורמליים. אם מחיר דירת 5 חדרים ברחובות, עם שתי חניות, הוא 1.7 מיליון שקל, אנשים יעדיפו אותה".
ואכן המפסידות האוכלוסייה הגדולות ביותר ב-2009 היו הערים הגדולות - ירושלים ותל אביב, ואפילו כוכבת הנדל"ן ראשון לציון, הרביעית בגודלה בין ערי ישראל, איבדה יותר אוכלוסייה בגילאים 64-30, מאשר קלטה. בירת הצפון, חיפה, שמרה על יציבות - 3,706 איש בגילאים אלה היגרו אליה, בעוד ש-3,773 עזבו.
את זרם הגירה לערים המרוחקות אפשר לזקוף לשיפור הגישה מתוכן ואליהן: בפתח תקוה, בזכות מחלף אם המושבות וכביש מכבית (471), וכביש 431 בעבור נס ציונה ורחובות.
