קלישאה שחוקה בפי מפיקי קולנוע גורסת שאין נוסחה שתבטיח אם הסרט יצליח. ואולי בכל זאת יש? קחו למשל את סרטיו של התסריטאי והבמאי הישראלי יוסף סידר, שבתוך פחות מעשור הפך מיוצר אלמוני לבמאי המעוטר והמצליח בישראל. ארבעת סרטיו עד כה ("ההסדר", "מדורת השבט", "בופור" ו"הערת שוליים"), הביאו אל בתי הקולנוע בישראל כ-750 אלף צופים והניבו הכנסות של יותר מ-25 מיליון שקל.
וכפי שהקהל הצביע ברגליים, גם תעשיית הקולנוע המקומית הצביעה בעד, וזיכתה את סידר בשלל פרסים. השיא התרחש בחמישי האחרון, בטקס פרסי "אופיר" של האקדמיה הישראלית לקולנוע, שבו גרף סידר לא פחות מתשעה פרסים, מתוכם שלושת הפרסים החשובים של התחרות: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והתסריטאי הטוב ביותר.
הפרס עבור הסרט הטוב ביותר מקנה לסידר את המועמדות הישראלית בתחרות האוסקר האמריקני לסרט הזר הטוב ביותר. סידר יתמודד על האוסקר כשהוא מצויד בפרס יוקרתי נוסף: פרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון.
מספר סיפורים מוצלח
לזכותו של סידר ייאמר, כי הוא אינו קורץ לקהל האירופי ואינו מובל על-ידי דחף לכבוש פסטיבלים. סידר הוא מספר סיפורים מוצלח. הוא יודע ליצור דרמה, לעניין, לכתוב דיאלוגים אינטליגנטיים, עם הרבה הומור. הסיפורים שאותם הוא מעביר מהראש אל המסך מקוריים ובעלי אופי ישראלי מובהק. כאלה שמתבוננים בהוויה הישראלית מקרוב. אולם סידר שכלתן דיו כדי לספר סיפור ישראלי שבליבתו פורץ אל עבר האוניברסלי. במובן זה, סרטו האחרון "הערת שוליים" עוסק ביחסי אב ובן על כל המטען האישי, המשפחתי והאידיאולוגי הכרוך בהם. עובדת היותם של השניים חוקרי תלמוד אינה מאפילה על ההקשרים הכלל-אנושיים שביחסים אלה, הנכונים לכל תרבות בעולם.
מצפייה בסרטיו ניכר כי סידר, הן כתסריטאי והן כבמאי, משתפר מסרט לסרט. יחד עם זה, וכך טוענים מקטרגיו, הרצון התמידי שלו למצוא חן הן בעיני הקהל הן בעיני התעשייה והן בעיני התקשורת בא לעיתים על חשבון עומק .
סידר, שהשכלתו הקולנועית מקורה בארצות-הברית, הטמיע היטב את יסודות הז'אנרים השונים, ולא פחות מכך את יסודות הפעלת הקהל ויצירת הרגש. או כמו שאף הוא עצמו מתנסח בספר "קרחונים בארץ החמסינים - הקולנוע הישראלי החדש/שיחות עם במאים" (הוצאת "רסלינג"): "היצירתיות היא בתוך מסגרת חוקים נוקשה ולא בחופש מוחלט ופירוק הכלים. אני אוהב חוקי ז'אנר... אני אוהב להשתמש בנוסחה כדי להעביר את הסיפור בצורה אפקטיבית שתיגע בקהל".
שאלה אשר חוזרת על עצמה, גם בהקשר של סידר, היא שאלת ההסתכנות: האם ניתן ליצור יצירת אמנות חשובה ללא נטילת סיכונים אמנותיים? השאלה צריכה להישאל אחרת: האם קיים סיכון גדול מאשר ויתור על חופש אמנותי?
האם סידר מונע על ידי הצורך העמוק בהכרה גורפת יותר מאשר שהוא מונע על ידי האמת האמנותית שלו? תשובה חלקית לכך העניק סידר בטקס פרסי אופיר ביום חמישי האחרון, כשאמר במעמד הענקת הפרס, ספק באירוניה, ספק ברצינות, כי הקשר בין הוריו לבין הדמויות בסרט הוא "שהבן שלהם פופוליסט".
לא מכבר, במהלך עימות מתוקשר עם אורי קליין, שהונצח מעל דפי עיתון "הארץ", הודה סידר שבעקבות ביקורותיו של זה הוא משקיע יותר בעלילה ופחות בסגנון. אין זה מדויק: סידר עדיין משקיע המון בסגנון. ייתכן שהוא פשוט השקיע מידה דומה של מאמץ בעיצוב העלילה. ב"הערת שוליים" הוא אף שילב בין ז'אנרים (קומדיה ודרמה), דבר שלא עשה קודם לכן. ושוב, הקהל הישראלי יצא מגדרו. האם גם חברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע ייצאו מגדרם? או במילים אחרות: האם "הערת שוליים" יהיה הסרט הישראלי הראשון שיזכה באוסקר? ימים יגידו.