נדהמתי לקרוא את הגיגיך ביום שישי באתר "כלכליסט".
אם זאת יריית הפתיחה שלך בעולם הפוליטיקה אז שמע לעצת ידיד, חזור לדברים הנפלאים שאתה טוב בהם ושכח מפוליטיקה כי מה שעברת עם מודו בסוף דרכה ייזכר כפיקניק לעומת עוגמת הנפש שתהיה לך במגרש הפוליטי ולא משנה באיזה צד תהיה.
במאמר שמטרתו להסביר למה אנחנו צריכים להתנצל בפני הטורקים הטחת דברים קשים מאד במפקדים וחיילים. שרבבת את עניין הפלת המטוס הלובי בתחילת 1973 ומבלי לציין את שמו הטחת בדדו הרמטכ"ל דאז שנתן את ההוראה ובטייסים שביצעו את המשימה שהם בעצם הפילו מטוס נוסעים תוך כדי מנוסתו חזרה למצרים כלומר רמזת שזאת הייתה הפלה לא מוסרית והרג אזרחים לשווא.
הייתי עובר הלאה ולא מגיב על עוד מאמר שמתאים לתמימות השמאלנית במקומותינו שגורסת שדרך התנצלות, ויתור, התנתקות ועוד מעשי פיוס נקדם את השלום אבל בפועל קידמנו רק טילים והבאנו הרג נוסף על אזרחים וחיילים. הפעם חמתי בערה ואני לא יכול שלא להגיב על ההכפשה שמשתמעת מהמאמר, גם אם כאמור שמו לא מוזכר, של איש שיקר לי, דדו ז"ל.
הוא יקר לי לא בגלל אלפי המלים הנפלאות שכתבו עליו בצדק אלא בגלל אירוע אישי אחד שהיה לי איתו, אני כסגן-משנה צעיר והוא כאלוף פיקוד הצפון שאחרי מלחמת ששת הימים שנחשב אז לאגדה חיה. מהאירוע האישי שהיה לי איתו אני יודע בוודאות שאם הוא היה משוכנע מעל לכל ספק שהמטוס הלובי כבר לא מסכן את ישראל והוא אכן היה "במנוסה חזרה למצרים" כפי שכתבת "בהסתמך על האינטרנט" דדו לא היה נותן את פקודת האש.
האירוע המדובר שהיה לי עם דדו היה בסוף 1969 בתקופת ההתשה. מייד אחרי עוד ירי של קטיושות על קריית שמונה שהביא למותה של ילדה הוטל על סיירת גולני.
בשיחה הלא שגרתית לפני הקרב דדו ביקש ממני להיזהר מהרג נשים וילדים כי היה מדובר בכפר שאמנם שרץ מחבלים אבל חיו בו עשרות משפחות מרובות נשים וילדים. האזהרה הזאת של דדו שכאמור היה אז עבורי הסג"מ חצי אלוהים לא נתנה לי מנוח ואכן בקרב נתקלנו בשני ילדים קטנים והצלתם ללא פגע גרמה לפציעתי הקשה ולפציעתם של עוד שלושה מחברי.
מיותר לציין שהייתי מסתכן ומחלץ את הילדים הללו גם ללא דבריו של דדו. בשיחה הלא שגרתית לפני הקרב דדו ביקש ממני להיזהר מהרג נשים וילדים כי היה מדובר בכפר שאמנם שרץ מחבלים אבל חיו בו עשרות משפחות מרובות ילדים. מיותר לציין שהייתי מסתכן ומחלץ את הילדים הללו גם ללא דבריו של דדו.
למחרת האירוע דדו הגיע לבקר אותי בבית החולים ואחרי שהסתודד עם הרופאים לקח כסא והתיישב ליד מיטתי לשיחה של שעה ארוכה והיה זה הוא שבישר לי ראשון שבגלל הפציעה הקשה לא אוכל לחזור ולשרת בגולני. אלה לא היו ימים כמו היום של מצלמות ותקשורת דביקה שאתה יודע שהכול זיוף אחד גדול. שלוש וחצי שנים אחר כך באירוע של המטוס הלובי לא היה לי ספק לשנייה שדדו כרמטכ"ל קיבל החלטה מהקשות שהיו לו בכל שרותו הצבאי ושמותם של האזרחים גרם לא צער אמיתי וגדול.
ולבסוף יש לי שאלה דב. כמה החלטות "אידיוטיות" כפי שאתה כותב על אירוע המרמה היו לך כמנכ"ל מודו שבסופו של דבר הביאו לקריסתה?
לא מעט אני מניח וגם דיברת עליהם בפתיחות אבל מזלך שהיה מדובר רק בכסף ולא בחיי אדם. אם היית מוביל חיילים לקרב או כמנהל היית יודע שלקחת סיכונים פירושו לעתים איבוד חיי אנשיך, והמאמר האידיוטי הזה לא היה בא לעולם.
שלומי כהן הוא פרשן פיננסי במוסף שוק ההון ב"גלובס" ומנהל פורום לסוחרים באתר גלובס