ב-7 ביוני, כחודש לפני פרוץ גל המחאה, נסגרה רשימת החברים הרשאים לבחור את יו"ר העבודה. ובכל זאת, אפשר לראות בבחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות המפלגה המשך להתעוררותו של הציבור ולרצון להחזיר לידיו את הכוח להשפיע.
יחימוביץ' גברה על מתחריה המשופשפים לא רק בזכות יכולתה להציג הישגים בעבודתה הפרלמנטרית, אלא גם - ואולי בעיקר - בזכות אופן ניהול מסע הבחירות שלה. מסע שאינו מבוסס על המנגנון המפלגתי ועל קבלני קולות, אלא על פעילים מרצון ומתנדבים.
חלק מתומכיה נענו לקריאה להתפקד, ואילו רבים אחרים התפקדו מיוזמתם. רשימת התרומות, שרשרת ארוכה של סכומים צנועים המתפרסמת באתר שלה, ממחישה את היקף ההתגייסות של יחידים שמביעים בה אמון.
על פי מדד הדמוקרטיה 2011, הסקר השנתי שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, שיעור הנותנים אמון בכנסת עומד על 51.6% ושיעור הנותנים אמון במפלגות עומד על 35.6% בלבד.
יחימוביץ' מוכיחה כי עבודה קשה בייצוג הציבור במסדרונות הכנסת, בוועדות ובאולם המליאה, נושאת פירות בקלפי. בכך היא תורמת לשיפור דימויו הירוד של חבר הכנסת, הנתפס כ"בטלן על חשבוננו".
ניצחון הבוחרים
ניצחונה של יחימוביץ' הוא איתות למתמודדים בכל המפלגות הדמוקרטיות, שהעם דורש בחירה עצמאית, ישירה, דמוקרטית, נקייה ושקופה. לא פחות מכך, זהו ניצחונם של בוחריה. אלה הראו כי ביכולתם לתת כוח לנצח למועמד המציג סדר יום ברור, הפועל בשם הציבור ומציג בפניו קבלות.
ככל שהמערכת הפוליטית התרחקה מייעודה, הלך הקשר שבין הבוחר לנבחר ונשחק. עם השנים קהתה האכזבה והתגבשה לאדישות, וחלקים גדולים מהציבור הדירו רגליהם מכל פעילות פוליטית. רק 2% מבעלי זכות הבחירה התפקדו למפלגות, שיעור ההצבעה לכנסת ירד מ-80% ב-1999 ל-63.2% ב-2006.
וגם מי שגרר רגליים לקלפי בחר לבזבז את קולו בהענשה, בהימנעות, בבחירת מפלגת שוליים. בכנסת הקודמת זכתה מפלגת הגמלאים ב-7 מושבים מבוזבזים, שנמחקו בכנסת הנוכחית. חלק ניכר ממצביעה היו צעירים דווקא.
הנהגה רעננה
גל המחאה שסחף בשיאו מאות אלפים, הוא קריאת יקיצה גם לאלה שלא נקהלו בכיכרות. מהפך המסתמן בגישת החברה האזרחית אל נבחריה. מעתה יצטרכו המפלגות הדמוקרטיות להתחשב ברוח החדשה הנושבת כאן. חובבי מחאת הקוטג' יוכלו לראות בכך מסר צרכני: כשם שאנו דורשים יותר מספקי השירותים שלנו, מן הרשויות ומהנהגת המדינה, נחזור לדרוש תמורה הולמת מנציגינו בכנסת.
בשפת המהפכה, העם דורש אחריות, שקיפות, דין וחשבון. חלפו הימים שבהם דמגוגיה ריקה היא חלופה לעשייה. העם דורש מנציגיו לפעול בשם הכלל, ולא ככלי להאדרה עצמית ולא למען אינטרסים סמויים.
המהפך המהותי יבוא ביציאה מן הבועה, ובהתגייסות להשפיע בזירה הלאומית, כפי שכל המהפכות הביאו את ראשיהן אל מרכזי ההשפעה. תשאלו את דניאל כהן בנדיט, חבר הפרלמנט האירופי, שבא לכאן לחזק את ידי תנועת המחאה. תשאלו את יושקה פישר, לשעבר שר החוץ הגרמני; את ברנאר קושנר, שהיה שר החוץ של צרפת.
הדור שמצביע בהקלקה ובציור שלטים לומד שהצבעות בקלפי והצבעות בכנסת זה לא ריאליטי. שבהצבעות האלה נחרצת מציאות חיינו. הדור החדש מתחיל להבין כי פוליטיקה היא משבר ופשרה, חוויה מתסכלת ונטולת סיפוקים מידיים. אבל זו הדרך היחידה לכונן שלטון יציב, שייצג נכונה את בוחריו ואת אלה שאינם בוחריו.
מי שיתפקד היום למפלגות הדמוקרטיות יצטרך להמתין יותר משנה עד שיוכל להשתתף בבחירת היו"ר ובהצבעה על רשימות מועמדיהן לכנסת. אם יתקיימו הבחירות במועדן, יש די זמן לא רק כדי לבחור אלא גם להיבחר. אם זה יקרה, נזכה בעתיד הלא רחוק בהנהגה רעננה שלא גובשה בבורות המטכ"ל אלא באוהלי הקמפינג שבשדרה ובהתעוררות הגדולה שאנו חווים בזכותם בימים האלה.
הכותב הוא מנכ"ל "ישראלים להצלת הדמוקרטיה", עמותה המקדמת תיקונים בשיטת הממשל