היה רגע מעניין במסעו הלא-כל-כך מעניין של האפיפיור לגרמניה בשבוע שעבר. בנדיקטוס ה-16 סר לביקור המולדת הרשמי הראשון שלו מאז התיישב על כיסאו של פטרוס הקדוש, לפני 6 שנים. כרגיל במסעות כאלה, האפיפיור חולק כבוד למנהיגים של אמונות אחרות. הוא פוגש את המוסלמים, את היהודים, לפעמים גם אחרים; הוא פוגש מנהיגים של זרמים נוצריים אחרים.
מנהיג פרוטסטנטי הביע משאלה: שהאב הקדוש יואיל להרשות לבני זוגם הפרוטסטנטיים של חברי הכנסייה הקתולית לקבל את ה"אאוכריסטיה", זה הטקס שבו הכומר מאכיל את המאמינים בלחם הקודש, ומשקה אותם בטיפה של יין אדום, זכר לסעודה האחרונה של ישו מושיעם.
סוף-סוף, גם הפרוטסטנטים מאמינים באלוהיותו של כריסטוס, אמר המנהיג הפרוטסטנטי לאפיפיור.
האפיפיור לא היסס. לא, הוא אמר, לא ארשה. "אני אינני נושא מתנות אקומניות", זאת אומרת אלה הנמסרות מזרם נוצרי אחד למשנהו ברוח של סובלנות ושל קבלה. עצם הבקשה, הוא אמר, "משקפת אי-הבנה של אמונה ושל אקומניות".
זו הייתה שיחה מעניינת מאוד, גם אם לא רלבנטית לחייהם של רוב הגרמנים. במאה ה-16 או ה-17 היו פורצות מלחמות בעניינים כאלה. לא בזמננו החילוני לתיאבון, המטריאליסטי, האגנוסטי או האתיאיסטי. הנצרות ירדה מנכסיה. רק מיעוט קטן של גרמנים - או אנגלים, או צרפתים, או ספרדים - מבקרים בכנסייה כלשהי, או מתחשבים בציוויי דתם.
עדכון תקופתי?
ואם השיחה אינה צריכה לעניין את רוב הגרמנים, מדוע אני מטריח את הקורא הישראלי בהתקדש חג? התשובה נוגעת לעצם האמונה באשר היא: מה שיעור הגמישות של אמונה עתיקה, רבת מסורות ורבת תקנות? מה שיעור הפתיחות שלה? באיזו מידה, אם בכלל, היא צריכה להתאים את עצמה לזמנים המשתנים? האם הדוקטרינות שלה הן נצחיות, או שהן צריכות עדכון תקופתי? ואיזה סוג יחסים צריכה אמונה דתית לפתח, אם בכלל, עם אמונות אחרות?
באמריקה, שהיא גם דתית וגם רבת דתות, יש לשאלה הזו הרבה יותר חשיבות מאשר ברוב המקומות. אבל יש לה תוקף גם במקומות אחרים, בייחוד בארצות ובחברות שקווי התפר הרופפים שלהן מוגדרים באופן דתי.
שקיעת הדת המאורגנת באירופה, תחילה בהשפעת המהפכה הצרפתית ואחר כך בהשפעת מלחמת העולם השנייה, חידדה את השאלות האלה. האם נסיגת הכנסייה הקתולית מחייבת אותה לחזר אחרי המאמינים, להרחיב את דלתות הכניסה כדי להגדיל את נתח השוק שלה? או שהכנסייה צריכה להישאר במקום שייחד לה כריסטוס: בראש הצוק?
את השאלה הזו אפשר לנסח באופן אחר: האם הדת המאורגנת היא תוצאה או סיבה? זאת אומרת, האם היא ביטוי של אמת קבועה, או שהיא צריכה לשקף הבנה מתפתחת של העולם? היש טעם לעמוד על דוקטרינה בת אלף, או אלפיים, שנטבעה כאשר הדת גוננה על מאמיניה מפני כל מה שלא ידעו והבינו?
ואם הדת המאורגנת תסכים לעגל קצוות ולרכך איסורים, האין היא מוותרת בזה על הילת המסתורין ההכרחית לקיומה? האם לא ינוס לחה של דת בסנדלים ובחולצה פתוחה, ללא מעשי-נס וללא התגלויות מיסטיות? האם רציונליזציה של אמונה דתית לא תפקיע ממנה את הסיבה העיקרית לקיומה: הטעמת הנשגב?
ניסיונות הסתגלות של אמונות, או של זרמים בתוך אמונות, לא הניבו ניצחונות בכיכר השוק. הכנסייה האנגליקנית, למשל, סבלה בשנים האחרונות דימום ניכר, גם באנגליה, גם בצפון אמריקה, גם באפריקה. אנגליקנים שמרנים עזבו אותה במחאה על קבלת הומוסקסואלים לעמדות כהונה בכירות. ברוב המקרים המדווחים הם ערקו אל הכנסייה הקתולית.
הכנסייה הקתולית עצמה מאבדת המוני מאמינים באמריקה הלטינית. הם מעדיפים את התרוממות הרוח הרטורית של כל מיני זרמים פרוטסטנטיים, בייחוד אלה המכונים "כריזמטיים", שתפילות ימי א' שלהם כוללות מעמדים של אקסטזה פיזית.
אקסטזה, בבקשה
בין יהודי אמריקה ראינו בשנות ה-70 וה-80 ביטויים ניכרים של אכזבה מן האופי הליברלי של הזרם הרפורמי, ובמידה מסוימת גם של הקונסרבטיבים ("מסורתיים"). הריטואל הדתי נעשה מתוקן מדי, משעמם מדי, חד-גוני וחזוי. אנשים צעירים, במידה שהיו זקוקים לאלוהים, התקשו למצוא אותו בבתי הכנסת של הרפורמה הקלאסית. על ברכי האכזבה הזו נולדה פרקטיקה דתית שניתן לה הכינוי "חסידות חדשה" (ניאו חסידיזם). שירה, ריקוד, מעשיות חסידיו שימשו בערבוביה, לצד מחנות התעוררות אינטנסיביים. התשוקה אל האקסטטי ואל המסתורי היא חלק הכרחי של החוויה הדתית.
מספר לא מבוטל של יהודים באמריקה ויתרו כמעט מעיקרה על יהדותם, לאו דווקא לטובת הנצרות של הרוב, אלא לטובת זרמים שהם בינתיים שוליים, או שוליים יחסית, כמו למשל בודהיזם. יהודים הם כיום מן הפעילים הבולטים בגרסה האמריקאית של איסלאם סופי (צופי), זה המעצבן את האחים המוסלמים ואת אל-קאעידה מפני שהוא מוסיף "חידושים" (מלה איומה בלקסיקון שלהם) לפרקטיקה המוסלמית. למשל? מוזיקה, ריקודים, משוררים, יין (לפעמים).
החיפוש אחר מסתורין הביא כל מיני אנשים, מהוליווד עד יפו, אל חיק הסיינטולוגיה. הוא הביא רבים אחרים, מדונה ושאר נסיכים, אל חיק ה"קאבאלה" (הדגש על ההברה השנייה), שפעם היו קוראים קבלה. חב"ד, להבדיל (באמת), התקרבה להפליא לפרוש מן הזרם המרכזי של היהדות כאשר הכריזה על "מלך המשיח", ורמזה לפחות על מסתורין.
דת בריאה, דת חולה
וויליאם ג'יימס, הפילוסוף הגדול של הדת, שמת לפני 101 שנה, הבחין בין "הדת של בעלי הנפש הבריאה" ובין זו של בעלי "הנפש החולה". לקטגוריה השנייה הוא ייחס "תיאולוגיה של אש הגיהינום", לראשונה הוא ייחס אופטימיות, אמונה בטוב. בעיניו, האופטימיות הזו הניבה את הנצרות הליברלית, ובישרה את ניצחון הבריא על החולה.
אפשר למצוא לא מעט נוצרים, גם יהודים, גם מוסלמים, המתאימים להגדרת ויליאם ג'יימס. קצת קשה להגיד שהם מדברים אל לב ההמון. הכנסייה הקתולית, שבה פתחנו, ניסתה בשנות ה-60 מינון מסוים של ליברליות. באמריקה הלטינית התפתחה בה מגמה פוליטית וחברתית רדיקלית, שניתן לה השם "התיאולוגיה של השחרור". הליברליות שיפרה את היחסים בין הכנסייה ובין היהודים, למשל, אבל היא לא התקרבה כלל לבלום את שקיעת הכנסייה באירופה של החילוניות הגוברת.
האם דת יכולה להיות ליברלית? היש מקום לדת, אם היא סובלנית? זאת אומרת, האם דת יכולה להודות בערך הסגולי של דתות אחרות? האם היא יכולה להכיר בלגיטימיות של ביקורת על דוקטרינות-היסוד שלה? האם אלוהים יכול להיות יחסי? אם הוא יכול להיות, אז מה הטעם בכלל? אם אלוהים אינו מעניש, ואינו סולח; ואם מצוותיו ניתנות לאימוץ סלקטיבי; ואם הביקור בבית הכנסת או בכנסייה הוא רק אקט קהילתי וחברתי, אז בשביל מה כל זה?
הרבה אופטימיות, אבל גם קצת "אש הגיהינום": היהודים הסמיכו אותן זו לזו, בין כסה לעשור. שנה טובה וגמר חתימה טובה.