אפשר להתחיל את הסיפור ממאור מליקסון. אפשר מהסוף. בנתונים שפרסם במדור זה עמיחי אלפרוביץ', שמספרים על הנטייה הטבעית של הספורטאי הישראלי להיות עממי וחובבני. אפשר גם מהאמצע. בהחלטה הנכונה עקרונית למנות מאמן זר לנבחרת הכדורגל, בבחירה השגויה בחלטורה מקצועית למשרה האמורה, מראה מדויקת לדמותו של יו"ר ההתאחדות, כדי להכריז אחר כך שלכדורגלן הישראלי מתאים רק מאמן ישראלי שמכיר את המנטליות שלו. אותה המנטליות שמסתכמת בנטייה של הספורטאי הישראלי לעממיות וחובבנות. והנה סגרנו מעגל.
הנתונים מספרים על ההעדפה של הספורטאי החובב למסגרת לא מחייבת ולא לוחצת מדי. קחו את המשפט הזה, ותראו עד כמה הוא מתאים לספורטאי הישראלי המתיימר למקצוענות. זה, בתמצית, סיפורו של הספורט הישראלי. היעדר ההבדל בגישה בין החובבני למקצועני.
בין הוועידה באו"ם, למחאת רוטשילד ולמצבו של הספורט הישראלי מחבר קו אחד. חוסר תקווה. חוסר התקווה הוציא אנשים לרחובות, כדי לגלות ביתר שאת, עד כמה הפוליטיקאים שקובעים להם את המציאות אינם מתכוונים לעשות את הצעד ההכרחי כדי לייצר לו תקווה. ראש הממשלה מדבר על שלום, אבל הוא לא מתכוון במילימטר להביא כזה. הוא בוחר לשמר את המצב הקיים שמשמעותו המעשית היא אבדון. הכדורגלן הישראלי מכיר בצורך שלו להעפיל ליורו; ממסד הכדורגל בארץ, ובכלל זה הכדורגלן הבודד, לא יעשה את הצעד ההכרחי להעפיל לשם. הצעד ההכרחי הוא שינוי מוחלט בגישה של כל הנוגעים בדבר לתחום העיסוק שלהם.
לא מדובר כאן רק בהקשר היעדר ראייה ארוכת טווח. זו שמחייבת לעיתים להקריב את ההישג הנקודתי המיידי תמורת הצלחה שיטתית עתידית. זו שגורמת לכדורסלן הישראלי להישחק עד דק, קיץ אחר קיץ אחרי עוד עונה מתישה, מבלי שקיבל בכלל בילדותו ונערותו את היסודות הבסיסיים הנדרשים להתפתח למקצוען. תרגיל פשוט במסע בזמן, לאורך השנים והכישלונות המצטברים, מלמד עד כמה כולם מודעים לסיבות הגורמות לבעיה. העובדה שדבר ממשי לא משתנה היא ביטוי למידת החומרה ולחולי הסופני ממנו סובל הספורט הישראלי.
השנים החולפות רק ממחישות עד כמה לוקים הממסד והספורטאי הישראליים בהיעדר הבנה מוחלט של הקשר בין סיבה לתוצאה. הספורטאי הישראלי הבודד יצליח מדי פעם בענפי היחידים. אריק זאבי עושה את זה, שטילוב, פרידמן, צוברי. יעל ארד. ריבקין הביאה בסוף השבוע מדליה. אלה הצלחות נקודתיות ומקריות. הן מקריות כיוון שהן תלויות אך ורק בכישרון המולד של הספורטאי וביכולת שלו לממש את הכישרון הזה על אף הממסד שעוטף אותו. השחיין נמרוד שפירא בר אור הוא דוגמה מאלפת. עד שהוועדה מטעם משרד הספורט סיימה את הבדיקה בעניינו, שפירא בר אור כמעט סיים את הקריירה.
***
נחזור למליקסון. מליקסון היה שחקן שכונה ישראלי קלאסי. העשור האחרון שטוף בהם. עובד, ארבייטמן, רפאלוב, בוזגלו, בן שושן, ברוכיאן. אם נמשיך לא יישארו מקום לעוד מילים בטקסט. המשותף לכולם שהם לא מיצו במאום את הכישרון שלהם. ככה נראה שחקן שכונה. קארים בנזמה שיחק עם בוזגלו בנערותו בפנימייה של ליון. הוא אמר שבוזגלו היה הכישרון הגדול בקבוצה. בנזמה לא הגזים. הכישורים של בוזגלו הם מהרמות הגבוהות ביותר. אבל המעבר ההכרחי בין השכונה לרמות הגבוהות ביותר, מותנה במשהו עמוק יותר. בהקרבה. במחשבה שנייה לא מדובר בהקרבה. אתה לא גדל להיות כנר בעל שם בינלאומי, אם לא הקדשת שעות ארוכות מדי יום בילדותך כדי להפוך לכזה. הכדורגלן הישראלי, בדומה לישראליות כולה, מאוהב בדימוי ובגינונים שנלווים למעמד בינלאומי. בהתנהלות שלו, זאת שעשויה להביא אותו לשם, הוא חלטורה.
מליקסון הוצג לנו ככוכב. זה היה שנים אחורה. מליקסון האמין שהוא כזה. בתקופה שמליקסון פרץ, פרצה לתודעה הישראלית מציאות "כוכב נולד". מציאות "כוכב נולד" שיווקה לישראלי את הקונספט שאם הוא יבצע מספיק טוב קאבר בתחרות קאריוקי בפריים טיים - הוא כוכב. תספרו את זה לסחרוף ולגבע אלון.
בשלב מסוים של השיוט שלו, נעלם מליקסון באטמוספרת הכלום של עילוט, לויטה ו-וסרמיל. חצי עונה טובה ומליקסון חוזר על ידי קבוצה מהליגה הפולנית. שנים אחורה, כשנבנה במוחו של מליקסון דימוי הכוכבנות, הוא בהחלט כלל ביקור ארוך שנים באירופה. בשום שלב של הדימוי, לא כלל המסע העתידי החתמת דרכונים בקראקוב. ספרד, צרפת, אולי גם גרמניה ואנגליה. אירופה הקלאסית.
אבל המציאות שיצר בעצמו הכריעה את מליקסון לצאת לפולין. רק להימלט מכאן. שם, בפולין, קרה לו מה שקורה לכל ספורטאי ישראלי שמתנתק מכאן: הוא נכנס לחדר מראות שלא מאפשר לו לאן לברוח. או שהוא מתאים את עצמו או שהוא בורח. חזרה למדינה ולכדורגל מהם ברח. יצחקי ברח. לעומתו, ארבייטמן השתנה, ברדה התקדם, למליקסון קרה אותו דבר. הוא ביקש לסגל לעצמו מעט ממה שעבור הספורטאי האירופי הוא מובן מאליו. הכדורגל הפולני לא בהכרח טוב מהישראלי, אבל במרבית המקומות באירופה לא הרמה מכתיבה את מידת ההשקעה והגישה.
ואז, גילה לתדהמתו מליקסון את מה שהוא סיפורו הטראגי והכואב מכל של הספורט הישראלי: השינוי הרבה יותר פשוט ממה שנדמה. אפשר לדמיין איפה היה היום מליקסון לו גדל מילדות בקראקוב בתור מאוריצה מליקסונסקי. הוא לא היה היום בברצלונה, אבל הוא גם לא היה בקראקוב. הוא בטוח לא היה בקרית אליעזר.