המציאות עולה על כל דמיון. אבל מהי אותה מציאות? ומי קובע מה אמיתי ומה לא? ומי יודע מה אמיתי ומה לא? והיכן נגמרת המציאות ומתחילות ההזיות? ואיך אפשר לתרגם את המציאות למלים? האם המלים הן שיקוף מדויק של המציאות? האם המלים עצמן הן מציאותיות? הרי הן, למעשה, יצירה של הדמיון. והמציאות, הרי, עולה על כל דמיון.
ראיתי אותו בטלוויזיה בגיל 14 שוטף את אולפן "עלי כותרת". שמעתי אותו ברדיו משתולל עם "דבש". חזיתי במינימל קומפקט. האזנתי לז'אן קונפליקט. עם ברי. בלי ברי. ושלומי ברכה. ושלומי שבן. בכל רגע ובכל מקום, מסיר מסכות ומעווה פרצוף, רמי פורטיס תמיד היה בעיניי יוצר מדויק ומאד מודע לעצמו. הוא היה פרוע על הבמה, אבל תמיד ידע לשלוט בשיגיונותיו. הוא צרח, אבל הצרחות היו מכוונות היטב. הוא זעק, אבל הכאב היה ממודר וסדור. או כפי שהוא מכנה את עצמו, בלא מעט אירוניה, בדיסק החדש שלו, "פינגווין ממלכתי שמוציא לשון".
ובאמת, בגיל 57 פורטיס ממלכתי מתמיד. ליתר דיוק, מלך ללא ממלכה. יוצר אלטרנטיבי שכבר מזמן נמצא בקונסנזוס. מורד שחי לו בשלווה במושב עם משפחתו. המציאות שלו בהחלט עולה על כל דמיון. אם נצבע אותה באפור, לא נצטרך להוסיף צבע נוסף, היא פשוט מה שהיא. היא פשוט מה שהוא.
ילד אבוד ביקום גדול מדי
"החבר אני" מכנס את פורטיס לתוך עצמו. מזקק את רגשותיו לתוך אולפן ההקלטות. בשבועות האחרונים של הקיץ אנחנו זוכים באלבום עגמומי, כמעט ללא דיסטורשן, לא בועט, לא מתנגח, לא סונט ולא נובח, שבו המלים הרבה פחות נגישות מאשר המנגינות המלוות, וממעל עננה קטנה תשוט בצורת הפקה מוזיקלית לאה ומוכרת וחוזרת על עצמה עד לזרא.
הטקסטים של פורטיס נוקבים אם כי לא בהירים. חופרים וחוקרים אבל לא מגיעים לפתרון. הוא מרשה לעצמו לחלום, לפנטז, לכאוב, להתגעגע, לחפש ולא למצוא. הוא מרשה לעצמו להיות ילד אבוד בתוך יקום גדול מדי, מורכב מדי, מפחיד מדי ולא מובן לו, עדיין לא מובן לו. טוב, הוא פורטיס. הוא יכול להרשות לעצמו.
ציורים דמויי תחריטים בשחור-לבן מעטרים חוברת שמחוברת לקרטון המעוצב כספר, אולי מפני שהתוכן חשוב יותר מהמעטפת. אולי כי המוזיקה פחות מעניינת מאשר המלים שמסיעות אותה. ואולי משום שפורטיס התעייף. הוא מטיף, הוא ממשיל משלים, הוא מתעצב אל ליבו. אבל לא מספר לנו משהו חדש על עצמנו. הזעם, כך נראה, התאייד. המהפכן קיפל את דגליו. ופורטיס כבר לא כל-כך משוגע. אם בכלל היה כזה אי פעם.
החוברת נפתחת במסה מייגעת על אודות האמנות. החוברת מסתיימת בהומאז' נדיב לניקולה טסלה הסרבי, מגדולי מהנדסי החשמל וממציא הרדיו. המלים האחרונות ממש הן "לכן, קיימת בנו המחשבה התמימה והמתוקה שאפשר לעוף יותר גבוה ויותר רחוק ממה שנדמה לנו שחלמנו אי פעם". מה מצער שפורטיס עצמו, שלקח אותנו לפני שנים למקומות רחוקים בהוויה שלנו וצלל איתנו למערות נסתרות בתוך הנפש המסוכסכת עם עצמה, מביט על המשפט הזה מהצד. הדיסק החדש שלו, "החבר אני", מסמן בורגנות ולא מהפכה, דיבור ולא מעשה, הצצה מסויגת ולא מעורבות פעילה. היה חלום אבל הוא איננו.
במקרה או שלא, פורטיס לא היה שותף, בדיוק כמו שלום חנוך, במרד שפרץ ביוני השנה. הדיסק הזה, שנכתב, נוגן והוקלט לפני כן, נשמע היום כמו מי שהיה ולא כמו מה שיהיה.
פורטיס - "החבר אני". nmc.כ46 דק'