חצי שעה לפני שאני נפרד משיקגו, על מדרגות מקורות שפעם הובילו לכניסה ליוניון סטיישן ברחוב קאנל פינת ג'קסון ועכשיו, ב-08:27 ביום שני, נותנות מחסה מהגשם החוטי שמאפיין את הבקרים של שיקגו בסתיו, גבר בשנות הארבעים המוקדמות מבקש ממני סיגריה. אני נותן לו אחת והוא מצית אותה ונעמד לידי. אנחנו מפטפטים קצת על המזג (הרע מבחינתו) של האוויר והוא, כנראה בגלל התיק הגדול שמונח על המדרגות, שואל אם אני מבקר בשיקגו. אני אומר שאני בדיוק עוזב, אחרי שבוע, והשאלה הבאה שלו היא אם יש לי כרטיס תחבורה - מהסוג שמעלה אותך על כל רכבת ואוטובוס בעיר. יש לי, אני אומר, אבל פג תוקף: קניתי כרטיס לשבעה ימים. הוא שואל באיזה שעה קניתי; אולי נשארו עליו כמה שעות. אני אומר שכן, הוא טוב עד 17:00 בערך, ונותן לו את הכרטיס.
הוא לובש ג'ינס כחול, מעיל בצבע טורקיז, כובע צמר שחור זול. הוא מגולח, לא מסריח, אין רמז לאלכוהול על הנשימה שלו. כולם הולכים לעבודה, הוא אומר על רקע האנשים שממהרים מתחת למטריות לפנינו, לך יש עבודה? עיתונאי, אני אומר. על מה אתה כותב? "בעיקר על ספורט", ופתאום יש לנו על מה לדבר. ראית את הברס (שהפסידו יום קודם לגרין ביי במשחק שהייתי בו), אני שואל. קצת, הוא אומר, "הברס Suck". ממש, אני מסכים, ועוברים לבייסבול: הקאבס גם נוראים, יש בינינו קונצנזוס, הווייט-סוקס יותר טובים מהעונה שלהם. מי אתה חושב תזכה בוורלד-סירייס, הוא שואל. פילדלפיה, אני אומר. "My Man", הוא אומר בחיוך ומהמר שהיריבה שלה בגמר תהיה טקסס. הוא מכבה את הסיגריה ונפרד ממני בנשיקת אגרופים. וכך נגמרת השיחה היחידה שלי עם אדם שחור בשיקגו.
הטורים הקודמים מהמסע של זורנזון בארה"ב:
פרק 1: פגישה ראשונה עם רוג'ר פדרר בניו יורק
פרק 2: נחיתה ב"פנווי פארק"
פרק 3: להיות עם 110,243 איש
***
כמעט 33% מהאנשים בשיקגו, המטרופולין השלישי בכמות האוכלוסייה בארה"ב עם 2.695 מיליון איש, הם שחורים ולעיר היה תפקיד היסטורי בנרטיב השחור הרבה לפני שברק אובמה קבע בה את ביתו בשנות השמונים. אבל כרגע, ב-18:17 ביום שלישי מסביב לריגלי פילד, האצטדיון האגדי של שיקגו קאבס, השחורים היחידים שאני רואה מוכרים בקבוקי מים בדולר או כובעים וחולצות של הקאבס. בתוך ריגלי פילד הסטטוס הדמוגרפי לא מאוד שונה ואני נזכר בפרצוף העקום שקתרינה, בחורה ממוצא יווני באמצע שנות השלושים שעובדת בהוסטל שבו אני ישן עד שהיא תשלים את מכסת השעות הדרושה להסמכה להוצאת דם ורידי, עשתה הבוקר כשאמרתי לה שאני הולך לראות את הקאבס. הקאבס, קתרינה אומרת, "הם הקבוצה של הצפון". היא אוהדת את הווייט-סוקס, שנחשבים "יותר גטו", בעיקר כי האצטדיון שלהם נמצא בסאות' סייד המהולל (בגלל האמנות והספורט) והמקולל (בגלל העוני והפשע) באותה מידה.
הסאות' סייד, במיוחד מגרשי השכונות שלו כמו מארי פארק (שבו גדל דריק רוז משיקגו בולס), היה אחד היעדים העיקריים באג'נדה שלי בשיקגו, אבל "אתה לא רוצה להגיע לשם", קתרינה אומרת כשאני שואל אם בטוח לבקר באזור, "יורים שם כל הזמן". קתרינה עושה את ההשתלמות שלה בהוצאת דם בבית חולים בסאות' סייד ויש לה ניסיון באירועי ירי: פעם חברה באה לאסוף אותה משם וכדורים התחילו לעוף מעליהן. לפני שנה, היא מספרת, מפקד המשטרה של שיקגו נפגש עם ראשי הכנופיות כדי לנסות להרגיע את השכונות. זה לא עזר כי הגיל הממוצע של חברי הכנופיות יורד והקטינים לא רק לא מקשיבים לאף אחד, הם גם לא יודעים לירות. פעם, קתרינה אומרת, הם היו הורגים זה את זה; היום אנשים תמימים נפגעים מכדורים תועים.
***
בניגוד לסאות' סייד של שיקגו, בהארלם - עדיין המרכז הכלכלי והתרבותי של הקהילה השחורה בניו יורק למרות תהליך הג'נטריפיקציה בשכונה - בטוח לבקר: מאמצע שנות התשעים אחוזי הפשיעה צונחים ועכשיו, בשעה 12:35, 9/11, יום ראשון, הרחובות של הארלם שלווים כמו תל אביב בשבת בבוקר. בצירים הראשיים של הארלם (רחוב 125, שדרות מלקולם X) נמצאים כמה מהבניינים הכי יפים בניו יורק ואני מנסה לראות כמה שיותר בדרך לראקר פארק, מגרש הכדורסל המפורסם ברחוב 155 פינת פרדריק דאגלס. ככל שאני מצפין הבניינים ההיסטוריים מפנים מקום לשיכונים הציבוריים (כאן קוראים להם "הפרוג'קטס") - מגדלים מכוערים שהיו הפתרון למצוקת הדיור בהארלם ובשכונות שחורות אחרות באמריקה האורבנית מסוף מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנות השישים - והפרצופים הלבנים המעטים שראיתי בתחילת הדרך הופכים לזיכרון רחוק.
ראקר פארק, שבשנות השישים והשבעים אירח אגדות כמו ווילט צ'מברלין, קארים עבדול ג'באר וד"ר ג'יי, מוקף יציעים ממתכת בדופן הדרומי והמערבי ויציע בטון בדופן הצפוני. בדמיון שלי, בדרך לשם, אני יושב ביציע עם עוד 20-30 איש ורואה, כמו בסיפורים שקראתי, אתלטים פסיכיים שלא הגיעו למכללות או ל-NBA רק כי החיים חילקו להם קלפים רעים, והם משחקים 3X3 קשוח ומטביעים זה על זה באכזריות מהממת, וביציע כולם קופצים באקסטזה ומדברים על זה ועל ההוא, ופתאום מישהו שואל אותי מה אני כותב כל הזמן ואם אני סקאוט או משהו כזה ואם כן למה אני כותב מימין לשמאל, ואני עונה שאני מישראל, סוג של עיתונאי, והוא מתלהב ואומר שאני חייב לראות את הבחור שמתחמם עכשיו בצד, תכף המאדר פאקר ייכנס עם השלישייה הבאה בתור ואז תראה משהו מיוחד - וחמש דקות אחר כך כולנו כבר צועקים יחד "אוווו" ותופסים את הראש אחרי עוד דאנק של המיוחד, לא מאמינים למה שהרגע ראינו.
במציאות, ב-13:57, שבעה ילדים קטנים זורקים לסל אחד ובצד השני של המגרש ארבעה תיכוניסטים משחקים 2X2 די בנונשלנטיות - ורק אחד מהם באמת שחקן, אמנם נמוך (אולי 1.75 מטר) אבל חזק ומהיר וקפיצי (נוגע בטבעת בקלות) בזכות שוקיים שנראות כמו גזעים של עצים. לידי ביציע הדרומי יושבים עוד שלושה תיכוניסטים. אף אחד בראקר פארק לא מסתכל עליי ליותר משנייה בשעה וחצי שאני שם וגם אם זה קורה הם מסתכלים דרכי, ובשאר הזמן מתעלמים ממני כמו שמתעלמים מפולש לא מאיים ואני מרגיש שאין, פשוט אין, שום גשר שיכול לגשר בינינו: המרחק גדול מדי.
***
ביום הראשון שלי בשיקגו, ב-18:12, אני עולה על הרכבת לכיוון מערב: עוד אזור גרוע של העיר שרוב התושבים בו כמובן שחורים. ברגע שיוצאים מהלופ (The Loop, הכינוי של דאון-טאון שיקגו) לכיוון מערב, כל היופי של העיר (שיקגו מפורסמת בארכיטקטורה המהפכנית שלה) נמחק ובמקומו צצים רחובות מוזנחים, מחסנים נטושים, בניינים מרקיבים. לפניי יושבות שלוש תיכוניסטיות שחורות. אני מנסה להקשיב לשיחה ביניהן ובקושי קולט מילה פה ושם: הדיאלקט עד כדי כך קיצוני. אני לא יודע אם הן יכולות לעבור לאנגלית סטנדרטית כשהן צריכות, אם התהום בין האזור שהן גרות בו לעיר מטרידה אותן, אם הן מודאגות מהעתיד. אני רק מקווה שהן אף פעם לא ייאלצו לבקש מזרים כרטיס תחבורה שנשארו עליו כמה שעות.