הריכוזיות עלתה לכותרות לפני שנים ספורות. ואולם כותב שורות אלה כבר היה מודע לו לפני 30 שנה. לפיכך, כאשר הופרטה קבוצת כיל, התחננתי בפני מקבלי ההחלטות שלא ימכרו את כיל כקונצרן, אלא יפרידו וימכרו חברה-חברה: את מפעלי ים המלח לחוד, את פוספטים בנגב לחוד וכך הלאה. תחנוניי נפלו על אוזן ערלה. כאשר הופרטו הבנקים, הבעתי דעתי כי יש למכור אותם בבורסה, ולא לבעלי שליטה.
המודעות לבעיית הריכוזיות לא הייתה מקרית: היא נבעה מהיכרות עם בעיית הריכוזיות ביפן ובקוריאה-הדרומית, שתי מדינות שבהן - בדומה לישראל - שלטו הממשלות בהקצאת ההון במשק. זה גם מה שהביא למבנה הפירמידלי בישראל.
הקונצרנים אי.די.בי, כלל וכור נבנו הודות לחוק לעידוד השקעות הון. והסיבה: תחת החוק הזה פקידי ממשלה הקצו את ההון המסובסד, והם העדיפו להקצותו לפנים מוכרות מאשר לאיזה מוישה זוכמיר, שמעולם לא שמעו עליו. לכך סייעה גם העובדה שהשליטה בכור הייתה בידי ההסתדרות; והשליטה בכלל הייתה בחלקה בידי בנק הפועלים. וזו כמו זה, היו חלק מהמערך השלטוני של מפא"י ואח"כ המערך.
קל לייצר, קשה לפרק
כללו של דבר, הריכוזיות בסקטור העסקי נוצרה בעיקרה על ידי השליטה של הממשלה בשוק ההון ב-40 השנים הראשונות של המדינה. וכשהמדינה שולטת בשוק ההון, קל לייצר ריכוזיות, אבל קשה מאוד לפרק אותה כשמגיעים למסקנה שהיא רעה למשק. וזו הסיבה לכך ש"ועדת הריכוזיות" לא יכלה לעשות הרבה יותר ממה שעשתה.
ההמלצה האופרטיבית העיקרית של הוועדה היא - איסור על קבוצות החזקה להחזיק בבעלותן גם גופים פיננסיים וגם גופים ריאליים. והנימוק ברור: החזקה כזו יוצרת ניגוד עניינים מובנה, משום שהגופים הפיננסיים של קבוצה כזו יתפתו לא להתייחס אל הגופים הריאליים שבבעלותה, כמו שהם מתייחסים לגופים ריאליים שלא בבעלותה.
דוגמה בוטה בהיסטוריה שלנו היא האופן שבו התייחסו הגופים הפיננסיים שבבעלות ההסתדרות אל הגופים הריאליים שבבעלות "חברת העובדים". התייחסות זו נושאת בחלק מן האשמה למצב העגום שאליו נקלעו קרנות הפנסיה ההסתדרותיות.
זה החלק הקל. החלק הקשה הוא המבנה הפירמידלי. קודם כל לא ברור - והוועדה מודה שהיו לה התלבטויות בעניין הזה - שמבנה כזה גורם לחוסר תחרותיות או לפגיעה בצרכן. הבעיה הרצינית יותר של מבנה כזה היא חוסר יעילות במובן הכלכלי. אבל גם אם מגיעים למסקנה שרצוי לפרק את המבנה הפירמידלי, אין זה דבר פשוט.
אני מניח שמנהיגי המחאה החברתית חושבים שהממשלה יכולה לנסח הצעת חוק, שתכריח את בעלי הפירמידות למכור חלק מן החברות. זוהי אשליה ילדותית: קודם כול, אילו חברות? שנית, דבר כזה יוצר אי-ודאות עצומה בפני משקיעים פוטנציאליים, שמעתה יצטרכו לחשוש שהממשלה תמציא המצאות דרקוניות חדשות לבקרים.
הממשלה גם אינה יכולה לנמק חוק כזה בנימוקי יעילות כלכלית: היא תצטרך להוכיח שיש במבנה הפירמידלי נזק לציבור, וזה דבר שיהיה קשה להוכיח בבג"ץ, כאשר מנגד עומדת זכות הקניין.
למיטב ידיעתי, הדרך היחידה האפשרית לטפל בפירמידות היא באמצעות חוקי מס, שיהפכו את המבנה הזה לבלתי-כדאי לבעליו. אלא שוועדת הריכוזיות לא הייתה בנויה כדי לתכנן שינוי כזה. ועדה מתאימה לכך צריכה להיות מורכבת ממשפטנים המתמחים במס, מאנשי מנגנון אכיפת המס, ומכלכלנים שזהו תחום התמחותם.
בשורה התחתונה, חברי ועדת הריכוזיות אינם מתאימים לתיאור הזה. וגם אם תוקם ועדה כזו, עבודתה תהיה מסובכת ותדרוש זמן רב. לפיכך, אין להלין על מה שעשתה הוועדה.
הכותב הוא פרופ' בחוג לכלכלה חקלאית ומינהל באוניברסיטה העברית