בסוף שנות ה-90 הייתה ישראל שרויה עמוק בבוץ הלבנוני. חיילי צה"ל בלבנון היו מטרות ניידות, עד שתת-אלוף (מיל') אביגדור קהלני כינה אותם "ברווזים במטווח". תנועת "ארבע אימהות" הייתה בשיא פעילותה, ושתי עיתונאיות אמיצות בקול ישראל, שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה, קידמו בשידוריהן את הנסיגה מלבנון.
בנימין נתניהו היה אז ראש הממשלה. הוא, שר הביטחון יצחק מרדכי, צמרת צה"ל והמערכת הפוליטית התעקשו ועמדו על דעתם: נסיגה מלבנון תפגע בביטחון ישראל. יוסי ביילין היה אז הפוליטיקאי היחיד כמעט שהסתכן בהשמעת קול אחר, כדרכו.
התוצאה ידועה: בבחירות 1999 גבר רב-אלוף (מיל') אהוד ברק על נתניהו, לא לפני שלמד את דעת הקהל ששיוועה ליציאה מהבוץ, והכריז שאם ייבחר לראשות הממשלה, יוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה. ברק אף עמד במילתו לבוחר הישראלי.
קו ישיר נמתח בין ממשלת נתניהו הראשונה לממשלתו הנוכחית. המחאה הציבורית הגדולה של הקיץ האחרון יצרה גל הדף אדיר, אילצה את הממשלה להקים את ועדת טרכטנברג, והעיפה מתפקידה יושבת ראש עוצמתית וחזקה של תנובה. המחאה גם אילצה את תנובה, תשלובת המזון הגדולה בישראל, לפרסם דוחות כספיים. היא גם הכריחה את כל היצרניות של מוצרי החלב להוזיל את מוצריהן. המחאה החברתית הבהירה למנהלי החברות הגדולות במשק שאין איש חסין, ואין חברה שנמצאת מחוץ למשחק - חזקה ועשירה ככל שתהיה.
חשוף בצמרת
נראה כי ראש הממשלה הבין את גודל השעה ופעל לאישור הדוח, אבל מסתבר שלעמיתיו הפוליטיקאים שאון המחאה עדיין לא הגיע. המערכה סביב דוח טרכטנברג כפי שהתנהלה בישיבת הממשלה האחרונה הוכיחה זאת. הכי קל היה לבוא בטענות לראש הממשלה, שלשכתו הותירה אותו חשוף בצמרת בהיעדר מודיעין מדויק על המהלכים של שותפיו הקואליציוניים, אבל אי אפשר לנקות את חבריו לשולחן הממשלה מאשמה.
ההתמקחות שבה פתחו, ומערכת כיפופי הידיים המוכרת והשגורה כל כך, לימדה שהעם במחאתו, והפוליטיקאים בשלהם. אם היה מי שציפה שהיקף המחאה החברתית, משך הזמן שלה, והעובדה שמחולליה היו צעירים חדורי אידיאולוגיה מחוץ למערכת הפוליטית, תיצור פה התייחסות שונה של הפוליטיקאים - התבדה. אלה נותרו עסוקים באינטרסים הפוליטיים הצרים שלהם. כל מה שעניין אותם היה כיצד ישפיעו אישור, או דחיית, דוח טרכטנברג על מצבם הפוליטי, כמו על עמדת יריביהם, או על יוקרתו של ראש הממשלה.
רוצים להיות זהבית?
מי שקיווה למהלך גדול ומשמעותי לא מכיר את המערכת הפוליטית שלנו. היא מפנימה שינויים באיטיות מחרידה, לעתים באיחור קולוסאלי של ממש. יתכן שראש הממשלה הסיק מסקנות והפיק לקחים. לו היה נתניהו מודל 1999 מזהה נכונה את דעת הקהל ויוזם נסיגה מלבנון, יתכן והיה נבחר שנית.
לו יחמיצו עמיתיו לשולחן הממשלה את הרגע הזה, יכבלו את ידיו, ולא יובילו לשינוי משמעותי בשיח החברתי, אלא ימשיכו כפי שהם רגילים בכיפופי הידיים השגורים שלהם, הם עשויים לגלות, באיחור, שהרכבת החברתית כבר יצאה מהתחנה והם נותרו מקרטעים על הרציף.
הדיבורים על הקמת מפלגה חברתית לא נמוגו. הם מתקיימים בחדרי חדרים. סקר שנערך השבוע צפה לה פוטנציאל בן 30 מנדטים, לא פחות. גם אם ה-30 יהפכו ל-20, או 15, הפוליטיקאים בהתנהלותם הם שיקבעו אם מפלגה כזו תקום.
פרשנים פוליטיים התחרו השבוע ביניהם במדידת חוש הריח. המסקנה הקולקטיבית הייתה שריח בחירות נישא באוויר, חריף וחד. הריח הזה עשוי לפוג במהרה. אם יצליח נתניהו להעביר את הדוח בממשלה כפי שהוא מתכנן, ושותפיו יבינו שאת גל המחאה הזה קל לראות בטלוויזיה, אבל קשה לצפות בקלפי, עשוי השקט לשוב לספסלי הקואליציה.
אין כיום מפלגה שיודעת שהיא המרוויחה האמיתית מגל המחאה, למעט אולי מפלגתה של היושבת ראש החדשה של העבודה, ח"כ יחימוביץ'. כל היתר - בהם כל שותפיו של נתניהו לממשלה - יודעים איך נראית המערכת הפוליטית כשפותחים קלפיות, אבל אין להם מושג איך היא נראים כשהן ננעלות. לכן הם עשויים להיזהר מאוד בפירוק הקואליציה הנוכחית, הנעימה והחמימה.
המעבר של דוח טרכטנברג לידי הפוליטיקאים לווה בחריקות צורמות. אם הם לא יבינו שהציבור מאס בפוליטיקה האינטרסנטית הקטנה והוא מצפה למשהו אחר, נועז, ומקורי - הם עלולים לגלות, באיחור אופייני, שתסריט ממשלת 1999 חוזר על עצמו בחלוף 12 שנה. או במילים אחרות: שכולם יהפכו במוקדם או במאוחר לזהבית כהן.
הכותב הוא מגיש "הכול דיבורים" ברשת ב' ופרשן פוליט