שופט השלום דן מור נחשד כי עשה מניפולציה בנכס שלו לצורך הימנעות מתשלום מס עליו. הוא הסכים לפרוש מתפקידו השיפוטי ולשלם כופר, לאחר שהיועץ המשפטי החליט שיש ממש בחשדות. אבל לא זה מה שמעניין אותי. את עיני תפס חלק אחר בדיווח על הפרשה, וכמו שקורה לעתים, מה שנחשב לטפל יכול להיות יותר מעניין, בוודאי יותר חשוב, ממה שנחשב לעיקר.
השופט מור סבל, או נהנה, ממערכת יחסים מתוחה עם גורמים ואנשים רבים, ביניהם שופטי המחוזי. זאת כנראה על רקע המקרה הבא ("ידיעות אחרונות", 4.10.11):
מור זיכה חברת אבטחה. רשות המסים ערערה, המחוזי ביטל את הזיכוי והחזיר את התיק אל השופט מור לצורך קביעת העונש. מור גזר עונש קל וגם קבע: "לא שוכנעתי באשמת הנאשמים".
נגד שופטי הערעור
משמעות אמירתו של מור היא הטלת ספק, אם לא יותר מכך, בפסיקת המחוזי. המצב הזה מעורר תמיהה אם יש כאן טחנות צדק, או חוק - או שמא טחנות אגו? כל זה יכול היה להימנע, אם המחוזי לא היה מחזיר את התיק לשופט שאת פסק דינו הוא ביטל תוך ביקורת קשה.
המחוזי עשה זאת מכיוון שזה הנוהג המקובל. זכית במשפט והפסדת בערעור - שופטי הערעור מחזירים את התיק אל השופט שפסק דינו בוטל לצורך קביעת העונש. למה?
הסיבה העיקרית היא כנראה הרצון לחסוך בזמן. שהרי השופט שפסק בערכאה הראשונה כבר מכיר את התיק, בעוד ששופט אחר יצטרך ללמוד אותו מחדש. סיבה נוספת: השופט הראשון שמע את העדים ויכול היה להתרשם מהם, לכן יש לו יתרון על פני שופט שלא ישב בדין.
אלה ושכמותם הם נימוקים בעלי משקל, אבל נדמה כי האלטרנטיבה שוקלת יותר. השופט המקורי אכן מכיר את התיק; ברור שהייתה לו האפשרות להתרשם מהעדים והעדויות. אבל דווקא נימוקים אלה יכולים, אולי גם צריכים, להכריע לכיוון הפוך.
כי אותו שופט פסק מה שפסק על סמך האלמנטים הללו. בא המחוזי ואומר לו: לדעתנו אתה טעית, ואתה נדרש לגזור עונש - לא בהתאם לפסיקה שלך, לא בהתאם להתרשמויות שלך מהעדים, לא בהתאם להיכרותך את התיק - אלא על-פי שיקול-הדעת שלנו, שופטי הערעור.
מדוע לא שופט אחר?
מדוע לא למנות שופט אחר לצורך קביעת העונש? המצב הנוכחי פוגע בהליך המשפטי התקין, כי העונש במקרה כזה לעולם לא יהיה תואם את פסיקת הערעור, אלא יותר את העמדה שנפסלה בערעור; ושנית - למה לפגוע בשופטים כאלה? לא מספיק שביטלו להם את פסק הדין, עניין לא נעים כשלעצמו, צריך גם למרוח את אפם בבושה?
בהחלט עניין למחוקקים לעסוק בו.