בשבוע שבו התפוצצה פרשת מרגול, קראתי כתבה באחד מעיתוני הכלכלה. הכתבה סיפרה על אדם שאשתו איבדה את רגלה, אך חברת הביטוח סירבה לשלם לאיש את דמי הביטוח הסיעודי בתואנה שהאישה מסוגלת לתפקד חלקית, ולכן היא לא זכאית למימון אחות שתטפל בה.
לאחר זמן, כשאיבדה החולה את רגלה השנייה, הסכימה חברת הביטוח לשלוח אחות לביתם כדי שתעריך את המצב. כשהאישה הלכה לעולמה זמן קצר לאחר מכן, דרשה חברת הביטוח 200 שקל דמי ביקור האחות.
אז האיש תבע אותם, ולאחר שנים ארוכות בין בתי משפט, פסק בית המשפט לטובתו סכום של 15 אלף שקל - שווה ערך לארוחת ערב ב"מול ים" לבכירי החברה החוגגים עסקה מוצלחת (כולל יין).
אבל מה היה קורה אם אותו אדם היה פונה לבוררות של מה שאנחנו קוראים "העולם התחתון"? אני מניח שהדיון היה קצר ויעיל בהרבה. אני מניח שהאיש היה מקבל כמה מאות אלפי שקלים, ושהכסף היה מגיע אליו תוך 24 שעות. למה? כי זה עובד.
מרגול, ועוד הרבה אנשים במדינה הזו, זקוקים נואשות לאכיפה, צדק, משפט, ומנגנון שעובד באופן מהיר ויעיל. הם פונים לגוף היחיד במדינה הזאת שמספק את המוצר הזה. ואנחנו עוד מעזים לקרוא להם "העולם התחתון".
בעולם העסקים מלמדים אותך עיקרון בסיסי: בשוק אין ואקום. כל נישה שמתפנה מתמלאת מיד בספק חרוץ שישמח למלא את החסר. הנישה שחסרה במדינת ישראל היא נישת הצדק. מוצר שולי ונידח, וככזה הוא מושך את תשומת-לבם של אנשי העולם התחתון, שבוחרים לספק אתו ולדעתי עושים זאת היטב.
כשפרצו אליי הביתה לפני כשנה הגיעו, לאחר שעות, שני שוטרים שנראו כמו קריקטורה על הצבא המצרי מהתבוסה בששת הימים. הם הביטו בדלת העקורה, ואחד מהם אמר "מחר יגיעו לכאן המז"פ".
עברה יותר משנה, ואני עדיין ממתין למז"פ. והנה העניין - כולנו נרתעים מהסיפור הזה שהעולם התחתון גובה פרוטקשן או דמי חסות. אבל מה הם בדיוק מסי העירייה שאני משלם, אם לא דמי חסות לרשות המקומית, כדי שתגן על ביתי ועל נכסיי? אני בטוח לחלוטין שאילו אחת ממשפחות הפשע הייתה מגנה על ביתי, אין שום מצב שהייתה פריצה, ואם הייתה, אין לי ספק שהפורץ היה נתפס ומקבל את עונשו באופן מיידי.
בעולם העסקים הישראלי יש חברה שנחשבת לאחד המותגים הנוצצים והאהובים ביותר. בכל חודש הם שופכים סכומים מטורפים כדי לטפח את הילת הקסם של המותג. כל זה די נכון, אלא אם כן אתה ספק שלהם. בעולם הזה של הספקים, יש משפט שאומר "שוטף פלוס X" (ה-X מייצג כמובן את שם החברה). השיטה שלהם פשוטה, הם מכריחים אותך לקבל מה שנקרא "שוטף פלוס 103".
לאחר שפוקעים 103 הימים, רק אז הם מתחילים "לאבד" חשבוניות, "לשכוח" חוזים, לא להחזיר טלפונים, וכך הם נהנים מעוד לפחות 60 ימי אשראי נוספים. כן, הם משלמים בסוף, אבל רק כשהם מבינים שהם נמצאים שנייה לפני תביעה.
האם זה היה יכול לקרות לדעתכם ב"עולם התחתון"? למה מותר לחברה גדולה ומכובדת לשחק עם החוק ולהתעלל בספקים? ולמה אסור לספק המסכן לפנות לבורר יעיל ומסוכן למראה, שיקרא למנכ"ל ולמנהל הכספים שלו, ובמבט מאיים אחד יכריח אותם להתנהג באופן צודק ומקובל בכל תרבות עסקית? אם היינו יכולים לשלוח אליהם בריון ידידותי, הוא היה חוזר עם הצ'ק. על בטוח.
ומה עם דמי חסות של "העולם התחתון"? הרי כל עסקה מול הגופים הגדולים דורשת מאיתנו לשלם דמי חסות. אנחנו משלמים דמי חסות לבנקים בצורת עמלות מופרזות. מה ההבדל בין זה לבין עבריין, לכאורה, המשתלט על רחוב ומשליט בו סדר? הם לפחות לא עושים את זה עם "אותיות קטנות". כשאתה נכנס לעסקה עם "עבריין", התנאים ברורים. זה אינו מסמך משפטי מפותל, שמיועד בראש ובראשונה לבלבל אותך.
במדינת ישראל האדם הפשוט אינו מקבל משפט וצדק. הוא אינו יכול להתמודד מול גופים עסקיים וממשלתיים, הוא אינו יכול להתמודד מול גזלנים בחסות החוק, הוא אינו יכול לעמוד בלוחות הזמנים העמוסים, בעלויות עורכי הדין ובסכומים המגוחכים שישולמו לו גם במקרה שהוא זכה בתביעה. אלה התנאים הבסיסיים לקיומה של חברה מתוקנת.
זהו מוצר היסוד הבסיסי שלו אנחנו זכאים, יותר מקוטג', יותר מדיור. אני מוחא כפיים למערכת המשפט האלטרנטיבית והיעילה שהקימו אנשי העולם התחתון. מערכת משפט שבה לא צריך לחכות שנים כדי לקבל דיון, העובדת במהירות וביעילות, הפועלת לפי חוקים של כבוד ו"common sense", ויודעת לאכוף באופן יעיל את החלטותיה. אנשים רבים פונים לקבלת שירותים ממערכת זו, מכיוון שהיא צודקת ויעילה יותר מזו המסופקת לאזרחי מדינת ישראל.
הטור פורסם במגזין "ליידי גלובס".