ב-10 בנובמבר 2009 נשק השוער הגרמני רוברט אנקה לבתו התינוקת, נפרד לשלום מאשתו ויצא מהבית. הוא הבטיח לשוב עד השעה 18:30, לאחר שיסיים את האימון בהאנובר, מועדון הבונדסליגה שבו שיחק. החשיכה כבר ירדה, אבל אנקה לא חזר הביתה. אשתו צלצלה למאמן השוערים של הקבוצה, ג'ורג' סיברס. "שתיקה מעיקה השתררה על הקו", כותב רונלד רנג בביוגרפיה חדשה שפרסם על אנקה, "חיים קצרים מדי". "לבסוף סיברס אמר לה, בזהירות רבה: 'לא היה להאנובר אימון היום'".
אנקה נסע סהרורי ברכבו במשך שמונה שעות, ואז נשכב על פסי מסילת רכבת ונתן לקרון האקספרס שהגיע מברמן לדרוס אותו למוות. אנקה סבל מדיכאון קליני, אותו הוא הצליח להסתיר מחבריו למקום העבודה.
מישהו אחד שאנקה מעולם לא הסתיר ממנו את הבעיות הנפשיות שלו, הוא חברו הטוב רונלד רנג, עיתונאי וסופר. השניים דיברו לא מעט פעמים על אפשרות לכתוב ספר ביחד. רנג נאלץ לכתוב את הספר לבדו, והוא עשה את זה בצורה יפהפייה. רנג הוא אחד מהכותבים הטובים היחידים בעולם, שהצליחו לחדור אל תוך הקרביים של עולם הכדורגל. אשתו של אנקה הביאה לרנג את היומנים שבעלה כתב, וגם שלחה לו שירים קצרים שהשוער נהג לחבר מדי פעם בטלפון הסלולרי שלו. "בכוונה השמטתי קטעים מהיומנים של אנקה שחשפו דברים קשים מדי", כותב רנג. מעט מאוד ביוגרפים בוחרים להתנהג ככה. אבל התוצאה שמתקבלת היא מדהימה: לא מדובר על ספר שעוסק רק בשוער רוברט אנקה, או רק בדיכאון. זוהי בעצם יצירה שמסבירה לנו כמה עצום הלחץ שמשתלט כיום על חייהם של רוב הכדורגלנים בעולם.
***
אנקה, יליד מזרח-גרמניה, צמח במהירות. בגיל 20 הוא כבר היה שוער ראשון בבונדסליגה, במדיה של מנשנגלאדבך. זמן קצר לאחר מכן הצטרף לבנפיקה ליסבון הפורטוגלית. כמה שעות לאחר שחתם על החוזה, הוא טס בחזרה לגרמניה בפאניקה לא ברורה, מה שבדיעבד היה צריך לשמש תמרור אזהרה. הוא נרגע, חזר לפורטוגל ושגשג במועדון החדש שלו. "ראיתי ספורטאי מקצועני שנחוש לטפס גבוה יותר, להגיע להישגים גדולים יותר", מתאר רנג את הפגישה הראשונה שלו עם אנקה במסעדה בליסבון.
אנקה אכן מטפס גבוה וחותם בברצלונה. אבל הוא לא משתלב במועדון הפאר הקטאלוני, ורושם רק הופעה אחת רשמית - במשחק גביע מול קבוצה מהליגה השלישית בספרד. למשחק הזה הוא עולה עם פחדים כבדים. בארסה חוטפת שלושה גולים באשמתו הישירה, ברצלונה מפסידה. במסיבת העיתונאים לאחר המשחק, הקפטן של אנקה מאשים אותו בהפסד. אנקה מתחיל לפתח תסמיני דיכאון ראשוניים. הוא טס לאיסטנבול, חותם בפנרבחצ'ה, אבל גם שם הוא רושם רק הופעה אחת (מזעזעת). ופתאום, השוער הנהדר הזה, שבלט בכל הנבחרות הצעירות של גרמניה, מוצא את עצמו מחוסר עבודה. אנקה מצליח להתאזן נפשית רק במועדונים קטנים יותר עם ציפיות נמוכות יותר, כמו טנריפה, ולאחר מכן האנובר - הקבוצה האחרונה שלו.
***
הפחדים שאיתם אנקה לא הצליח להתמודד הם די אופייניים לכדורגלנים. אחרי הכל, סיפורי כדורגל מסופרים בדרך כלל בצורה הפשוטה והבסיסית ביותר: ניצחון או הפסד, הצלחה או כישלון, גיבורים או נבלים. קריירה אופיינית של שחקן כדורגל היא קשה נפשית, כי היא מלאה בשינויים קיצוניים (מעבר בין הרבה מקומות עבודה, לעיתים במדינות זרות) שאליהם מתלוות השפלות ציבוריות.
ההשפלות הרבה יותר קשות כשמדובר על שוערים, כמו שיודע רנג, שוער בעצמו בליגת חובבים בגרמניה. טעויות של שוערים מכריעות תוצאות של משחקים, מה שגורם לשוערים לחיות תחת מצב תמידי של פאניקה. פאניקה שהם כמובן לא מעזים לדבר עליה: המקצוע שלהם דורש מהם להיות גברתנים קשוחים. משוערים ממש לא מצפים להיות פחדנים שנכנסים ללחצים. כל מי ש"לא עומד בלחץ" בכדורגל, עשוי לאבד את המשרה שלו בתוך שני מחזורים. פרנס הואק, מאמן השוערים של ברצלונה בזמן שאנקה שיחק בקבוצה, היה צורח על הגרמני באופן קבוע: "לא ככה, לא ככה!!". הואק היה אומר לאנקה, "אתה נחמד מדי. הכדורגל הוא עולם קשה. אם אתה רוצה להיות שחקן, אתה חייב ללמוד להיות ברוטאלי".
מצבו של אנקה גרם לו, לעיתים קרובות, לשמוח כשהמאמן לא בחר בו לפתוח בהרכב. הוא העדיף לשבת על הספסל מאשר להתמודד עם הציפיות. אבל הוא לא היחיד: מספר שוערים אחרים סיפרו לרנג על הפחדים שלהם. רנה אדלר, שבסתיו 2009 נראה כמו המועמד העיקרי לגזול מאנקה את אפודת השוער הראשון של נבחרת גרמניה לקראת מונדיאל 2010, נזכר איך אנקה אמר לו פעם לא לעבור למועדון גדול עד שהוא לא מרגיש מוכן. "תתעלם מהלחץ של העולם להתקדם", אמר אנקה לאדלר. "תהנה ממה שאתה עושה, ועושה טוב, ברגע זה". אמירה שהיא סוג של כפירה בענף שבו כולם - שחקנים, אוהדים ותקשורת - לוקחים כמובן מאליו את האקסיומה לפיה עדיף לשחק במועדונים כמה שיותר גדולים (הרי זו "הגשמת חלום"), ועדיף לפתוח בהרכב מאשר על הספסל. אדלר אמר לרנג כי "שחקני הבונדסליגה עסוקים ביומיום ב'שואו-אוף', רוצים להראות כמה הם חזקים. הרגיש לי ממש טוב לדבר עם מישהו דווקא על החרדות שלי".
***
המאבק עם אדלר על החולצה של נבחרת גרמניה גרם לאנקה לסבול מחרדות עצומות. למרות זאת, אנחנו לא נדע לעולם האם זאת היתה הסיבה להתאבדות שלו, או שאולי זו היתה תגובה פוסט-טראומטית למותה ב-2006 של בתו בת השנתיים לארה (נולדה עם מום בלב). או שאולי היה זה משהו אחר. "אם רק תוכלי להלביש על עצמך את המוח שלי למשך חצי שעה, תביני למה אני כל הזמן משתגע", הוא פעם אמר לאשתו. להערכתו של רנג, אנקה רצה לכתוב איתו ספר כדי שיוכל לספר על הדיכאונות שלו, משהו שהוא לא הרגיש שהוא מסוגל לעשות בדרך אחרת. הספר היה אמור להיות הווידוי שלו.
"חיים קצרים מדי" היא ביוגרפיה שכואב ועצוב לקרוא אותה, לפעמים כואב ועצוב ברמה בלתי נסבלת. אבל זו עבודה בוגרת של סופר שלא טרח לחפש את הסנסציוני ואת הצהוב. זו עבודה שמאפשרת לנו להבין את תחלואי הכדורגל בצורה עמוקה יותר.